עירובין, פרק ד', משנה ט'. במשנה הקודמת למדנו כיצד אדם המזהה חפץ במרחק של כמעט אלפיים אמה בשעה שנכנסת השבת, יכול לומר שתהיה שביתתו באותו חפץ, ולהשתמש בו כנקודת המרכז לתחומו. על כך מעירה משנתנו: מקרה זה, שבו אדם מזהה חפץ ואומר "שביתתי שם", הוא שאליו כיוונו חז"ל באומרם שהעני "מערב ברגליו".
שתי אפשרויות פתוחות לפניו, ואין הוא זקוק ללחם או למאכל אחר לשם עשיית העירוב:
"שביתתי כאן במקום שאני עומד" - הוא עושה עירוב מכוח היותו נמצא שם ברגליו.
"שביתתי שם" - הוא מזהה מקום לפניו וקובע בו את שביתתו.
אך היתר זה נאמר לעני בלבד.
מהו 'עני' לעניין זה:
אין הכוונה בהכרח למי שאין לו כסף, אלא למי שאין עמו אוכל, כלומר שאין בידו מאכל זמין לעשיית עירוב. אדם עשיר מאוד המצוי בדרך ואין עמו אוכל, נחשב לעניין זה 'עני', ויכול לערב ברגליו או בייחוד מקום מסוים.
מחלוקת רבי ורבי יהודה:
רבי: הדרך העיקרית לעשיית עירוב היא בפת, בלחם. כך תיקנו חז"ל את גזירת העירובין מעיקרה - שתיעשה בפת. למי שאין בידו פת, ואותו כינו 'עני', עשו קולא מיוחדת לערב ברגליו.
רבי יהודה: אחד מי שיש לו פת ואחד מי שאין לו פת - שניהם מערבים ברגליהם. הדרך העיקרית לעשיית עירוב היא בנוכחות פיזית במקום או בייחוד מקום, ולא בשימוש בפת.
מהי, אם כן, ההקלה שנתנו לעשיר, כלומר למי שיש בידו לחם? שלא יהיה מוכרח לצאת בעצמו ולעשות את העירוב בנוכחותו בבין השמשות. הוא יכול לשלוח שליח, או לעשות זאת בעצמו מבעוד מועד, ואין הוא צריך להימצא שם פיזית בזמן בין השמשות. אך הדרך העיקרית, לפי רבי יהודה, היא ברגליים.
ההגבלות שאף רבי יהודה מודה בהן:
הגמרא מבארת כי אף על פי שלדעת רבי יהודה מי שיש בידו פת יכול לצאת ולקבוע את שביתתו בהיותו שם בבין השמשות, ישנן שתי הגבלות שאף הוא מודה בהן:
היושב בביתו: אין הוא יכול לומר שתהיה שביתתו במקום פלוני, במרחק אלפיים אמה מביתו. ללכת לשם - הרשות בידו; אך לומר זאת אינו יכול. רק מי שמצוי בדרך, כפי שאמרה המשנה הקודמת, יכול להביט בחפץ המצוי במרחק של כמעט אלפיים אמה ולומר שאותו מקום יהיה שביתתו. היתר זה נובע מכך שהוא בדרך, ואף לדעת רבי יהודה.
תנאי היכולת להגיע: אף לדעת רבי יהודה, המייעד חפץ המצוי מעט פחות מאלפיים אמה ורוצה שתהיה שביתתו שם, אין קביעתו מועילה אלא אם היה יכול להגיע לשם בריצה קודם כניסת השבת. אף שהוא עייף או מתעצל ואינו רוצה לרוץ בפועל, עליו להיות מסוגל מבחינה תיאורטית להגיע אל המקום שייעד לפני כניסת השבת ממש, ואז הקביעה תקפה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי דברי המשנה הקודמת - קביעת שביתה בחפץ המצוי בתוך אלפיים אמה - הם עצמם הכוונה בדברי חז"ל שהעני 'מערב ברגליו', בין בקביעת שביתה במקום עמידתו ובין בייחוד מקום שלפניו. 'עני' לעניין זה הוא מי שאין עמו אוכל לעשיית עירוב, אף אם עשיר הוא. נחלקו רבי ורבי יהודה בעיקר תקנת העירוב: לרבי - בפת, ועירוב ברגליו הוא קולא לחסר הפת; ולרבי יהודה - ברגליו, וההקלה לבעל הפת היא שאינו נדרש לנוכחות בבין השמשות אלא יכול לשלוח שליח או להקדים. ואף רבי יהודה מודה שהיושב בביתו אינו קובע שביתה מרחוק, ושהקביעה תקפה רק אם היה בידו להגיע אל המקום בריצה קודם כניסת השבת.