עירובין, פרק ג', משנה ט'. אנו ממשיכים בעניין שעמדנו עליו: האם שני ימי ראש השנה נחשבים לקדושה אחת, או שמא ספק הוא.
לשון המשנה:
רבי דוסא בן הורקנוס אומר: "העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה" - שליח הציבור, החזן, בראש השנה, "אומר: החליצנו ה' אלוקינו את יום ראש החודש הזה, אם היום אם למחר" - מבקש שה' יחזקנו ביום ראש חודש זה, שהרי ראש השנה הוא גם ראש חודש; ובנוסח התפילה עצמו עליו לציין שהדבר ספק, איזהו היום הנכון - אם היום ואם למחר. "ולמחר הוא אומר: אם היום אם אמש" - וביום השני אומר: אם היום הוא ראש השנה, או אם היה זה אמש.
שתי נקודות בדבריו:
הטלת הספק בנוסח התפילה: הוא מתייחס לדבר כספק, ולדעתו שליח הציבור אכן צריך לומר במפורש שספק הוא.
הזכרת ראש חודש: הוא מזכיר בתפילה גם את היותו ראש חודש.
"ולא הודו לו חכמים":
החכמים לא הסכימו עמו, וחלקו עליו בשתי הנקודות:
בהזכרת ראש חודש: אמירת "יום הזיכרון" הולמת את שני העניינים כאחד. היא מתאימה לראש השנה, שהוא יום הזיכרון לפני ה'; והיא מתאימה אף לראש חודש, שנאמר בו "והיו לכם לזיכרון" - התקיעה בחצוצרות בימים מסוימים תהיה לזיכרון לפני ה', ובין אותם ימים נמנים "ראשי חודשיכם", ואף הם זמן של זיכרון. לפיכך אין צורך להזכיר ראש חודש במפורש.
בהטלת התנאי: אין לעשות תנאי זה, אם היום ואם למחר, משום שלדעתם לשני הימים קדושה אחת - הכול יום אחד ארוך. ועוד, יש חשש שפרסום הרעיון שהדבר ספק עלול לגרום לבורים שלא יתייחסו לשני הימים ברצינות.
לסיכום: במשנה זו סובר רבי דוסא בן הורקנוס שיש להזכיר בתפילת ראש השנה גם את ראש חודש, ולנקוט בנוסח התנאי "אם היום אם למחר". חכמים חלקו עליו בשתי הנקודות: אמירת "יום הזיכרון" כוללת כבר את שני העניינים, ואין להטיל תנאי, הן משום שקדושה אחת לשני הימים והן מחשש שפרסום הספק יביא להקלה בכבודם של שני הימים.