עירובין, פרק א', משנה ט'. במשנה הקודמת למדנו כי כדי להפוך שטח לרשות היחיד ולהתיר בו טלטול בשבת, נדרש שלכל הפחות מחצית מהיקפו ויותר תהיה מחיצה מלאה.
ההנחה שביסוד הדין - ודין לבוד:
כלל זה נאמר בהנחה שהפתחים מרוחקים שלושה טפחים או יותר זה מזה. אך כאשר הרווח שבין חלקי המחיצה המלאים קטן משלושה טפחים, חל דין לבוד: הרווח נחשב כמחיצה רצופה, ואין רואים אותו כפתוח כלל. מכאן מגיעים אנו להלכת משנתנו, העוסקת במחיצות אופקיות המצטרפות יחדיו לכדי מחיצה - אף שרובה פתוח - משום שהן נמצאות בתוך שלושה טפחים זו מזו.
לשון המשנה:
"מקיפין שלושה חבלים זה למעלה מזה וזה למעלה מזה" - ניתן להקיף שטח בשלושה חבלים, האחד מעל חברו.
"ובלבד שלא יהא בין חבל לחברו שלושה טפחים" - בתנאי שלא יהיה רווח של שלושה טפחים או יותר בין החבלים. מאחר שהחבלים נמצאים בתוך שלושה טפחים זה מזה, מתייחסים אל החלל שביניהם כאילו הוא אטום.
"שיעור חבלים ועוביין יתר על טפח, כדי שיהא הכל עשרה טפחים" - עוביים של החבלים צריך להיות מעט יותר מטפח, כדי שסך הכול יעלה לשיעור עשרה טפחים.
החישוב למעשה:
מותחים חבל על יתדות מעט פחות משלושה טפחים מן הקרקע, חבל שני מעט פחות משלושה טפחים מעליו, וחבל שלישי מעט פחות משלושה טפחים מעל השני. נמצא שיש כאן שלושה רווחים, שכל אחד מהם פחות משלושה טפחים - ובסך הכול פחות מתשעה טפחים. משנוסף על כך עוביים של שלושת החבלים, העולה לטפח ומעט יותר, מתקבלת מחיצה של עשרה טפחים שלמים.
אף שרוב השטח המשמש ליצירת המחיצה פתוח, מאחר שכל החלקים נמצאים בתוך שלושה טפחים זה מזה, רואים את הכול כאטום, מכוח העיקרון הנקרא לבוד.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי מחיצות אופקיות - שלושה חבלים המוקפים זה מעל זה - מצטרפות לכדי מחיצה כשרה של עשרה טפחים, בתנאי שאין בין חבל לחברו שלושה טפחים ושעובי החבלים יתר על טפח. אף שרוב ההיקף פתוח, דין לבוד רואה את הרווחים שפחות משלושה טפחים כמחיצה רצופה ואטומה.