אנו מגיעים למשנה ט' במסכת עירובין, העוסקת בדין שפיכת מים שופכין בחצר בשבת. המשנה קובעת כי "חצר שהיא פחותה מארבע אמות" - חצר שאין בה שיעור של ארבע אמות על ארבע אמות, שהן שש עשרה אמות מרובעות - אין שופכין לתוכה מים שופכין בשבת.
מהו החשש שביסוד האיסור:
שמא יזרמו המים מן החצר אל רשות הרבים, ויהא הדבר נראה כמי ששולח בכוונה מים בכוחו אל רשות הרבים בשבת.
שמא לאמיתו של דבר אין האדם חפץ שהשופכין יישפכו בחצר עצמה, ומתוך כך יוציאם בידיו אל רשות הרבים כדי לרוקנם - ויבוא לחלל שבת בהוצאה.
הפתרון - עוקה המחזקת סאתיים:
איסור זה נאמר אלא אם כן עשה לחצר 'עוקה' - בור הנחפר לשם קיבול מי השופכין, כעין בור ביוב - ובלבד שתהיה "מחזקת סאתיים" מים.
וטעם השיעור: חכמים אמדו כי בממוצע משתמש אדם רגיל בסאתיים מים בכל יום, ולפיכך כמות זו תספיק בדרך כלל. שיעור זה נקבע ככלל קבוע, אף אם בפועל יש המשתמש ביותר או בפחות. משום כך, מים העוברים על כמות זו אינם נחשבים כדבר שנעשה מדעתו ומרצונו של האדם, כמי שרצה לדחוף אותם אל רשות הרבים.
"מן הנקב ולמטה":
שיעור הסאתיים נמדד מן הנקב שדרכו יוצאים המים ולמטה: על העוקה להיות מסוגלת להכיל סאתיים בטרם יתחילו המים לצאת ממנה. אין די בכך שקיים נקב שדרכו יוצאים המים אל רשות הרבים בהגיעם לגובה מסוים; אם אין אותו גובה למעלה מסימן הסאתיים, לא הועלנו כלום. נדרש אפוא שיהיה בה בית קיבול של סאתיים מתחת לנקודת היציאה.
מקומה של העוקה:
העוקה - "בין מבחוץ בין מבפנים": הרשות נתונה לעשותה בתוך החצר או אף מחוצה לה. כלומר, אף אם היא סמוכה לחצר אך עומדת ברשות הרבים, הדבר מועיל, כל עוד המים נשפכים ישירות לתוכה בלי שייכנסו ממש לרשות הרבים.
אלא שיש חילוק ביניהן: עוקה העומדת בחוץ, ברשות הרבים, טעונה כיסוי, שלא תהא פתוחה ברשות הרבים; ואילו העומדת בתוך החצר אינה צריכה כיסוי.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי בחצר שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות אסור לשפוך מים שופכין בשבת, מחשש שיזרמו לרשות הרבים כשליחות בכוחו של האדם, או שמא יוציאם בעצמו אל רשות הרבים. ההיתר מותנה בעשיית עוקה המחזקת סאתיים - כשיעור השימוש היומי הממוצע במים - כשהמדידה היא מן הנקב ולמטה, ובלבד שבית הקיבול שמתחת לנקודת היציאה יכיל סאתיים. העוקה כשרה בין בתוך החצר ובין מחוצה לה, אלא שהעומדת ברשות הרבים צריכה כיסוי, והעומדת בפנים אינה צריכה.