עירובין, פרק ו', משנה ח'. משנה זו דנה ביחס שבין עירובי חצרות לשיתופי מבואות הפועלים זה בצד זה: מתי מועיל האחד במקום חברו, ומתי אין הוא מועיל.
עירבו בחצרות ולא נשתתפו במבוי:
"חמש חצרות פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי" - חמש חצרות שיש להן פתחים זו לזו, וכולן פתוחות גם אל המבוי. כל חצר עירבה בפני עצמה, כדי שיהיה מותר לטלטל בתוכה מן הבתים השונים אל החצר, והחצרות מצטרפות זו לזו מחמת הפתחים שביניהן. אך שיתוף נפרד במבוי עצמו לא עשו, שכן רצונן היה לטלטל ביניהן בלבד, ללא מעבר דרך המבוי.
"מותרין בחצרות ואסורין במבוי" - מותרים בחצרות, שהרי לכך נעשה עירוב החצרות; אך אסור להם לטלטל במבוי. זו דעת רבי מאיר, הסובר שנדרשים גם עירוב חצרות וגם שיתוף מבואות, כדי שלא ישכחו הבנים לעתיד לבוא שיש צורך בעירובי חצרות ויש צורך בשיתופי מבואות - ובפרט בתרחיש שבו הם נפרדים זה מזה. ובמקום שלא נעשה עירוב בין החצרות, ודאי שנדרש שיתוף מבואות.
נשתתפו במבוי:
"ואם נשתתפו במבוי - מותרין כאן וכאן" - משעשו גם שיתופי מבואות, מותרים בשניהם: במבוי ובחצרות. המפרשים מבארים שאף אם לא נעשה עירוב בין החצרות, שיתוף המבואות מועיל כדי לטלטל מחצר לחצר. אין הוא מועיל לעירוב החצרות הנעשה בתוך כל חצר וחצר - את זה יש לעשות בנפרד - אך את היכולת לטלטל מחצר אחת לחברתה הוא מכסה.
שכח אחד מבני החצר:
"עירבו בחצרות ונשתתפו במבוי, ושכח אחד מבני חצר ולא עירב - מותרין כאן וכאן" - נעשו שניהם, עירוב חצרות ושיתוף מבואות, אלא שאחד מבני החצר לא השתתף בעירוב החצרות של חצרו, וההלכה היא שמותרים בשני המקומות.
הטעם לכך: אמרנו שאין שיתוף המבואות מועיל ומכסה על עירוב החצרות, ושיש לעשות עירוב חצרות בנפרד, משום החשש שישכח הדור הבא שיש לעשות עירוב חצרות בפני עצמו - עירוב חצרות הכרחי במצב של עירוב חצרות, ושיתוף מבואות נדרש במקום שיש שיתוף מבואות, ואנו חוששים שיסברו שאין להם צורך בעירוב חצרות כלל. אך במקרה זה, שכולם עירבו ורק יחיד אחד שכח, אין מקום לחשש שיסברו כי שיתוף המבואות הוא כל הנדרש ואין צורך בעירוב חצרות: הרי לעיניהם נעשו שניהם, ואדם אחד בלבד שכח. לפיכך שיתוף המבואות מכסה כאן על עירוב החצרות, אף שאדם אחד נשכח ממנו.
שכח אחד מבני המבוי:
"אחד מבני מבוי ולא נשתתף - מותרין בחצרות ואסורין במבוי" - חצר אחת מן החצרות שבמבוי שכחה ולא השתתפה בשיתוף המבואות. מותרים בחצרות, שהרי עשו עירוב חצרות; אך אסורים במבוי, שכן שיתוף המבואות לא נעשה כהלכתו, ונדרש שיתוף מבואות שלם.
"שהמבוי לחצרות כחצר לבתים" - כשם שבעירוב חצרות בלבד, אם אדם אחד נשאר מחוץ לעירוב ואין שיתוף מבואות, אין מטלטלים בחצרות, כך גם כאן: אם חצר אחת נשארה מחוץ לשיתוף המבואות, אין מטלטלים במבוי. עירוב החצרות אינו יכול לסייע לשיתוף המבואות, אף על פי שנעשה כאן עירוב חצרות - ואף שהיחס ההפוך קיים, ששיתוף המבואות מועיל לפעמים לעירוב החצרות במקרה שאדם אחד שכח.
לסיכום: במשנה זו למדנו את היחס שבין עירובי חצרות לשיתופי מבואות. עירבו בחצרות ולא נשתתפו במבוי - מותרים בחצרות ואסורים במבוי, לדעת רבי מאיר הדורש את שניהם כדי שלא ישתכח הצורך בכל אחד מהם. נשתתפו במבוי - מותרים כאן וכאן, ושיתוף המבואות מועיל אף לטלטול מחצר לחצר, אך לא לעירוב שבתוך כל חצר. שכח אחד מבני החצר - מותרים כאן וכאן, שכן אין חשש שישתכח הצורך בעירוב חצרות. שכח אחד מבני המבוי - מותרים בחצרות ואסורים במבוי, שהמבוי לחצרות כחצר לבתים, ואין עירוב החצרות מועיל לשיתוף המבואות.