עירובין, פרק חמישי, משנה ח'. בסוף המשנה הקודמת עמדנו על הכלל, שאם אדם מודד אלפיים אמה מן העירוב שלו, ובתוך תחום האלפיים מצויה עיר או עיירה שלמה, והמדידה מסתיימת מעבר לאותה עיירה - אין העיירה נכללת במדידה ואינה תופסת מן האלפיים אמה מאום. למשל: אדם העומד אלף אמה ממזרח לעיירה, ותחום האלפיים שלו לצד מערב כולל את העיירה - אין העיירה נכנסת לחשבון, ולפיכך לאחר אלף האמות שעד העיירה נותרות לו עוד אלף אמה מעבר לה.
אולם כלל זה נאמר דווקא כאשר אלפיים האמות מסתיימות אחרי העיר. אם הן מסתיימות באמצע העיר, אין האדם רשאי להלך אלא עד אותה נקודה, אף בתוך העיר. היוצא מן הכלל היחיד, כדברי התוספות, הוא מי שאכן ישן בעיר - הוא רשאי להלך בכל שטח העיר, אך לא מעבר לה.
המקרה שבמשנתנו - שתי עיירות סמוכות:
משנה ח' עוסקת בשתי ערים, גדולה וקטנה, המצויות בתוך אלפיים אמה זו מזו: העיר הקטנה, כשהיא מודדת אלפיים אמה מקצה תחומה, מדידתה מסתיימת באמצע העיר הגדולה; ואילו העיר הגדולה, מכיוון שמדידתה כוללת את העיר הקטנה כולה, אלפיים אמותיה חורגות מעבר לעיר הקטנה. הרי זה מקרה זהה לזה שנידון במשנה הקודמת.
לשון המשנה:
"אנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר קטנה" - הם רשאים להלך בכל אורכה של העיר הקטנה, שכן מאחר שאלפיים האמות שלהם מסתיימות מעבר לעיר הקטנה, אין העיר הקטנה תופסת מקום כלל בחשבון האלפיים, ובידם להלך אף מעבר לה.
"ואין אנשי עיר קטנה מהלכין את כל עיר גדולה" - אנשי העיר הקטנה, שאלפיים אמותיהם מסתיימות באמצע העיר הגדולה, אינם רשאים להלך את כולה, מן הטעמים שהתבארו במשנה הקודמת.
השלמת הגמרא ללשון המשנה:
הגמרא מבהירה כי במשנה זו חסרות מילים, וכך ראוי לקרוא אותה: "במה דברים אמורים? במודד אלפיים אמה של תחום שבת מעירו ומגיע לעיר אחרת. ברם, הנותן עירובו בעיר אחרת - אנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר קטנה, ואנשי עיר קטנה מהלכין את כל עיר גדולה". כלומר, החילוק שבין העיר הגדולה לקטנה נאמר במי שמודד את תחום השבת מעירו והגיע לעיר אחרת; אך המניח את עירובו בעיר אחרת - אותה עיר נעשית עירו החדשה.
וממשיכה המשנה: כיצד? מי שהיה בעיר גדולה ונתן את עירובו בעיר קטנה, או שהיה בעיר קטנה ונתן את עירובו בעיר גדולה - מהלך את כל העיר ואלפיים אמה מחוצה לה.
דעה חולקת:
אולם יש החולק וסובר, כי המניח את עירובו בעיר אחרת אינו זוכה לכך שכל העיר תיחשב כעירו, באופן שאין הוא כולל אותה בחשבון האלפיים אמה. לדעתו אין לו אלא אלפיים אמה מן המקום שבו מונח העירוב בתוך העיר. אין אומרים שאלפיים האמות מתחילות מקצה העיר, אלא ממקום הימצאו של העירוב.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין שתי עיירות הסמוכות זו לזו: אנשי העיר הגדולה מהלכים את כל העיר הקטנה ואף מעבר לה, שכן אין היא תופסת מקום בחשבון תחומם, ואילו אנשי העיר הקטנה אינם מהלכים את כל העיר הגדולה, שכן תחומם מסתיים באמצעה. הגמרא השלימה כי כל זאת במודד תחום שבת מעירו; אך הנותן עירובו בעיר אחרת - אותה עיר נעשית עירו, ומהלך את כולה ואלפיים אמה מחוצה לה. ולעומת זאת דעה חולקת סוברת שאין לו אלא אלפיים אמה ממקום הנחת העירוב.