עירובין, פרק א', משנה ח'. המשנה עוסקת בשיירה של אנשים החונים בבקעה שדינה כרמלית - אין היא רשות הרבים, שכן אין בה מעבר ציבורי, אך אף אינה רשות היחיד - והחונים בה מבקשים היתר לטלטל. הפתרון שהמשנה מציעה: "שיירה שחנתה בבקעה - הקיפוה בכלי בהמה, מטלטלין בתוכה". הם הקיפו את מחנה החניה בכלים המשמשים את הבהמות, אוכפים וכדומה, ומשעשו מן הכלים הללו גדר - מותר להם לטלטל בתוך אותה גדר.
שני תנאים בגדר זו:
"ובלבד שיהא גדר גבוה עשרה טפחים" - עשרה טפחים הם השיעור המינימלי הנחוץ כדי שייחשב הדבר מחיצה, חציצה המתירה את הטלטול.
"ולא יהיו פרצות יתרות על הבניין" - הפתחים לא יהיו גדולים מן החלקים המוקפים והבנויים. מותר אפוא שיהיו הפסקות בין הכלים, ואין צורך במחיצה מלאה לגמרי, כל עוד רוב ההיקף מורכב מן הדבר המוצק - הכלים - לעומת ההפסקות שביניהם.
ולמעשה, אף שנאמר שאין הפרצה עולה על הבניין, אומרת הגמרא שאם הם שווים - מחצה על מחצה - אף זה מספיק.
שיעורה של פרצה אחת:
המשנה ממשיכה ומוסיפה נקודה נוספת: אף אם רוב המחנה מוקף ורק כמות מינימלית פרוצה, יש גבול לגודלו של פתח יחיד, גם כשהוא במיעוט. וזהו שאומרת המשנה: "כל פרצה שהיא כעשר אמות - מותרת, מפני שהיא כפתח" - כל פתח שהוא עשר אמות או פחות מכך נחשב בעינינו כפתח שבכותל, ולפיכך מותר. אך "יתר מכאן - אסור": פתח הגדול מעשר אמות רחב כל כך עד שאין בכוחנו לראותו כפתח שבכותל, אלא כפרצה בכותל, ואין בכך די.
צורת הפתח:
אולם אם עושים שם צורת הפתח, כפי שנתבאר במשנה הראשונה של הפרק - שני קנים מן הצדדים וקנה העובר על גביהם למעלה - מותר לטלטל שם אף אם הפתח רחב יותר מעשר אמות.
לסיכום: במשנה זו למדנו כיצד שיירה החונה בבקעה שדינה כרמלית מכשירה את מקומה לטלטול על ידי היקף בכלי בהמה, ובשני תנאים: גדר בגובה עשרה טפחים, ושלא יהיו הפרצות מרובות על הבניין (ובשווה - מותר). כמו כן עמדנו על שיעורה של פרצה אחת: עד עשר אמות נחשבת כפתח ומותרת, יתר מכאן נחשבת פרצה ואסורה - אלא אם עשו בה צורת הפתח.