עירובין, פרק ד', משנה ח'. במשנה הקודמת למדנו כי אדם המחשיך בערב שבת בעודו רחוק ארבעת אלפים אמה מביתו, ומזהה עץ או גדר מסוימים, יכול לקבוע את שביתתו שם - כל עוד מדובר במקום מוגדר ומסוים.
המשנה שלפנינו ממשיכה באותו עניין:
מה יעשה מי שאינו יכול לקבוע את שביתתו במקום מרוחק? המשנה מונה שני מצבים כאלה:
"אינו מכיר" - אינו מזהה נקודה מסוימת שיוכל לעשותה שביתתו.
"או שאינו בקי בהלכה" - אינו יודע שיש בידו אפשרות לקבוע שביתה במרחק אלפיים אמה ממקומו.
במצב כזה "ואמר שביתתי במקומי" - הוא קובע שהשביתה תהיה במקום שבו הוא עומד בפועל, אף שהוא באמצע הדרך ולא במקום מיוחד. ובכך "זכה לו מקומו אלפיים אמה לכל רוח" - הוא זוכה באלפיים אמה מן הנקודה שבה הוא נמצא, לכל כיוון.
מהי צורתו של אותו תחום?
בנקודה זו נחלקו התנאים בשאלה מה משמעות "לכל רוח":
"עגולות, דברי רבי חנינא בן אנטיגנוס" - התחום נמדד אלפיים אמה לכל צד באופן שווה, והצורה המתקבלת היא עיגול.
"וחכמים אומרים מרובע, כטבלא מרובעת" - התחום נמדד כלוח מרובע, "כדי שיהא נשכר לזוויות" - כדי שירוויח את הזוויות.
ביאור הדבר: לפי החכמים יש לו אלפיים אמה למזרח, למערב, לצפון ולדרום, ואולם בזוויות הריבוע נמצא האלכסון, הארוך מאלפיים אמה. בכך הוא מרוויח את שטח הזוויות, שלא היה זוכה בו לפי דעתו של רבי חנינא בן אנטיגנוס, שהתחום עגול.
לסיכום: מי שאינו מכיר מקום מסוים לקביעת שביתתו, או שאינו בקי בהלכה זו, יכול לומר "שביתתי במקומי" וזוכה באלפיים אמה לכל רוח ממקום עמידתו. במידת התחום נחלקו: לרבי חנינא בן אנטיגנוס התחום עגול, ולחכמים הוא מרובע "כטבלא מרובעת", ובכך נשכר האדם את שטח הזוויות.