עירובין, פרק ז', משנה ח'. משנה זו דנה בשיעורו של העירוב - מהי הכמות הנדרשת לעירובי חצרות ולשיתופי מבואות. בכך פותחת המשנה: "כמה הוא שיעורו?"
"בזמן שהן מרובין":
כאשר בני המבוי או בני החצר מרובים - ולדברי הגמרא הכוונה לשמונה עשר אנשים ומעלה - השיעור הוא "מזון שתי סעודות לכולן". די בכמות של מזון שתי סעודות עבור כולם:
שיעור שתי הסעודות: שמונה עשרה גרוגרות (תאנים יבשות), שהן כשש ביצים בינוניות.
לכל סעודה: שלוש ביצים.
"בזמן שהן מועטין":
כאשר הם פחות משמונה עשר, מחשבים את השיעור "כגרוגרת לצאת השבת לכל אחד ואחד" - כשיעור הגרוגרת שבו נקבע חיוב ההוצאה בשבת, שאין אדם מתחייב בהוצאת אוכל אלא בכגרוגרת. שיעור זה נמנה עבור כל יחיד ויחיד.
משהגיע מספרם לשמונה עשר, הגיע השיעור לגבול המקסימלי שלו. מכאן ואילך די בשמונה עשרה גרוגרות - כשש ביצים - לכל מספר של אנשים, שכן שתי סעודות הן כמות משמעותית העולה לכולם.
פירוש נוסף ב"לכל אחד ואחד":
יש המבינים כי מילות הסיום "לכל אחד ואחד" אינן מכוונות לכל יחיד ויחיד, כלומר אין מונים לפי מספר הראשים, אלא לפי מספר היחידות המשתתפות: בשיתופי מבואות - לפי מספר החצרות, שלכל חצר וחצר נדרשת אותה כמות, ואם יש שמונה עשרה חצרות די בשמונה עשרה גרוגרות; ובעירובי חצרות - לפי מספר הבתים, ולא לפי מספר היחידים.
לסיכום: במשנה זו למדנו את שיעור העירוב - במרובין (שמונה עשר ומעלה) מזון שתי סעודות לכולם, שהן שמונה עשרה גרוגרות כשש ביצים; ובמועטין כגרוגרת לכל אחד ואחד, ושמונה עשרה גרוגרות הן השיעור המקסימלי לכל מספר שהוא. וכן עמדנו על הפירוש הנוסף, שהמנייה נעשית לפי החצרות או לפי הבתים ולא לפי היחידים.