עירובין, פרק א', משנה ז'. משנה זו עוסקת בשאלה ממה ניתן לעשות לחי, ובפרט האם ניתן לעשותו מיצור חי. מתוך דיון זה מרחיבה המשנה את השאלה לתחומים נוספים בהלכה: האם דינים ומאפיינים אחרים מצריכים דבר דומם, שאין בו רוח חיים, או שניתן לקיימם אף בדבר חי.
"בכל עושין לחיים":
המשנה קובעת: "בכל עושין לחיים, אפילו בדבר שיש בו רוח חיים" - ניתן לעשות לחי מכל דבר, ואף מיצור חי. קושרו לקיר, ומעתה מותר להשתמש במבוי בשבת. אין חוששים לשני חששות:
שיברח היצור החי ממקומו - שהרי הוא קשור.
שינמיך את עצמו לקרקע, ולא יהיו בו עשרה טפחים כשיעור הנדרש.
אם הוכן הלחי כראוי, אין צורך לחוש לכך.
"רבי יוסי אוסר" - לדעתו אין עושים לחי מבעל חיים, מחשש שתמות הבהמה ותתכווץ, ולא יהיה בה השיעור הנדרש, ואנשים לא ישימו לב לשינוי ולא ייתנו עליו את דעתם. אולם התנא קמא אינו חושש לכך, שכן מיתה אינה שכיחה כל כך.
דין גולל:
כעת מרחיבה המשנה מחלוקת דומה לתחום אחר - דין הגולל. בראשונים ישנם הסברים שונים מהו הגולל בדיוק, ובכל אופן מדובר בדבר הקשור לקבורת המת:
יש המבינים שהגולל הוא האבן המונחת על גבי הקבר, ולצדו ישנו 'דופק' - הדבר התומך בגולל.
אחרים מבינים שהגולל הוא כיסוי הארון עצמו.
ראוי להקדים שהתורה מרבה את הגולל בכלל הדברים המקבלים טומאה, אף שאינו במגע ישיר עם הגוף המת. לדעות רבות, אף לאחר שחדל מלשמש כגולל נשארת בו אותה טומאה, וטומאה זו היא טומאת שבעה ימים, ככל הבא במגע עם גוף מת.
המשנה אומרת "ומטמא משום גולל" - יצור חי המונח ככיסוי הקבר או הארון, אף באופן זמני, מטמא כגולל. "רבי מאיר מטהר" - לדעתו אין בעל חיים יכול לשמש כגולל, אינו מקבל את הטומאה הקשורה בגולל ואינו מקבל מעמד הלכתי זה.
כתיבת גיטין על דבר שיש בו רוח חיים:
המשנה עוברת לתחום נוסף בהלכה: "וכותבין עליו גיטי נשים" - אדם יכול לכתוב גט לאשתו על גופו של יצור חי, למשל על קרן של פרה, ולאחר מכן ייתן את הפרה לאישה. אין הוא יכול לחתוך את הקרן, משום שבדיני גיטין אין להפסיק בין הכתיבה לנתינה בדבר משמעותי כחיתוך הקרן; לפיכך עליו לתת לאישה את הפרה כולה, ולא את הקרן בלבד. מכל מקום, המשנה מלמדת שיצור חי יכול לשמש בסיס לכתיבת הגט.
"רבי יוסי הגלילי פוסל" - ואין זה רבי יוסי שהוזכר לעיל, אלא רבי יוסי הגלילי, הסובר שאין להשתמש ביצור חי, ולומד זאת מן הפסוק המתאר את הגט כ"ספר כריתות": כשם שספר הוא דבר שאין בו חיות, כך כשרים לגט דברים שאינם חיים, ולא דברים חיים.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי לדעת התנא קמא עושים לחי מכל דבר, ואף מבעל חיים, ואין חוששים לבריחתו או להנמכתו, ורבי יוסי אוסר מחמת חשש מיתה והתכווצות. כמו כן נחלקו בהרחבת יסוד זה: יצור חי המשמש ככיסוי הקבר מטמא משום גולל, ורבי מאיר מטהר; וכן ניתן לכתוב גט על גופו של בעל חיים, ורבי יוסי הגלילי פוסל מכוח הלימוד מ"ספר כריתות".