עירובין, פרק ו', משנה ז'. משנה זו עוסקת בקרובי משפחה הגרים יחד: באיזה שלב הם נחשבים לבית אחד, ומתי הם נחשבים לבתים נפרדים?
לשון המשנה:
המשנה עוסקת ב"אחים שהם שותפים" - ויש שאינם גורסים כאן את המילה "שותפים", משום שהגדרה זו רלוונטית באמת רק כשהם אחים. מדובר באחים "שאוכלים על שולחן אביהם", אך ישנים כל אחד בביתו הפרטי. בכגון זה, כל אחד ואחד מהם צריך להשתתף בעירוב בנפרד, שהרי הם ישנים בבתים נפרדים.
להבנת הביטוי "אוכלים על שולחן אביהם":
הגמרא מבהירה שאין הכוונה שהם אוכלים ממש על שולחן אביהם, אלא שהם מקבלים את מזונם מאביהם - משולחנו וממטבחו - ואוכלים אותו בבתיהם הנפרדים. נמצא שגם השינה וגם האכילה מתרחשות בבתים נפרדים, ולפיכך הם נחשבים נפרדים, וכל אחד מהם חייב להשתתף בעירוב החצר שהם חלק ממנה.
לפיכך, אם שכח אחד מהם ולא השתתף בעירוב - עליו לעשות ביטול רשות, כדי שיוכלו לטלטל.
אימתי נדרש כל אחד מהאחים להשתתף בעירוב?
כאשר מוליכים את עירוב החצר ומניחים אותו בבית אחר, שאינו שלהם ואינו בית אביהם - הבית שיש להם בו שותפות מסוימת.
שני מקרים שבהם אינם צריכים לערב:
העירוב בא אצלם - כאשר העירוב מונח בבית אביהם. ההלכה היא שהאדם שבביתו מניחים את העירוב אינו צריך להוסיף מזון משלו לעירוב, והוא נכלל בו מאליו.
אין עמהם דיורים בחצר - כאשר אין בחצר אף אחד מלבדם.
בשני המקרים הללו אינם צריכים להשתתף בעירוב, שכן לעניין זה אנו רואים את כולם כבני ביתו של אביהם.
לסיכום: אחים המקבלים את מזונם משולחן אביהם אך ישנים ואוכלים בבתיהם הפרטיים נחשבים דיירים נפרדים, וכל אחד מהם חייב להשתתף בעירוב החצר; ואם שכח אחד מהם ולא עירב - מבטל את רשותו. זאת דווקא כאשר מוליכים את העירוב ומניחים אותו בבית אחר. אך אם העירוב מונח בבית אביהם, או שאין עמהם דיורים אחרים בחצר - נחשבים כולם כבני ביתו של האב ואינם צריכים לערב.