עירובין, פרק ה', משנה ז'. משנה זו עוסקת בכמה מפרטי עשיית עירוב תחומין כאשר האדם נמצא מחוץ לעיר.
מי שהיה במזרח עירו ואמר לבנו לערב במערב:
"מי שהיה במזרח ואמר לבנו: ערב לי במערב, במערב ואמר לבנו: ערב לי במזרח" - אדם העומד מחוץ לעיר, בצדה המזרחי, ומבקש מבנו להניח עירוב מטעמו בצדה המערבי של העיר; או להיפך: הוא עומד בצד המערבי ומבקש מבנו להניח עירוב במזרח העיר. בשני המצבים הללו יש להבחין בין שני מקרים:
"אם יש הימנו ולביתו אלפיים אמה ולעירובו יותר מכאן - מותר לביתו ואסור לעירובו" - הוא נמצא מחוץ לעיר ומחוץ לביתו, אך בתוך אלפיים אמה מביתו, ואילו מן העירוב שביקש מבנו להניח הוא רחוק יותר מאלפיים אמה. עירוב זה אינו יכול להועיל לו, שהרי אין ביכולתו להגיע אליו בשבת - רחוק הוא מדי. לפיכך מותר הוא בתחום ביתו: נקודת המרכז שלו אינה במקום עמידתו אלא בביתו, ואסור הוא לעירובו, שכן אין הוא יכול לגשת אליו והעירוב חסר תועלת עבורו.
"לעירובו אלפיים אמה ולביתו יותר מכאן - אסור לביתו ומותר לעירובו" - הוא נמצא בתוך אלפיים אמה מן העירוב שהניח בנו, אך מביתו הוא רחוק יותר מאלפיים אמה. ביתו אינו יכול לשמש לו מקום שביתה ונקודת מרכז, משום שאין הוא יכול להגיע אליו בשבת; ואילו העירוב, שאליו הוא יכול להגיע, הופך למקומו המרכזי לשבת, וממנו הוא מודד אלפיים אמה לכל כיוון.
ראוי לדייק: אף שביקש מבנו להניח עירוב, ואותו עירוב לא הועיל, אין אומרים שבעצם בקשתו גילה דעתו שאין ברצונו לשבות בביתו. ברירת המחדל היא שכאשר העירוב שהקים באמצעות בנו אינו חל, דעתו וכוונתו לשבות בביתו, ולפיכך ביתו הוא הציר שסביבו נמדדות אלפיים האמות לכל כיוון.
"הנותן את עירובו בעיבורה של עיר":
"הנותן את עירובו בעיבורה של עיר - לא עשה ולא כלום" - אדם המבקש להניח עירוב מחוץ לעירו, כדי שיוכל להתרחק בשבת יותר מן המקובל, ומניחו בתוך עיבורה של העיר. העיבור, כפי שהוזכר במשניות הקודמות, הוא כל מקום שבתוך שבעים אמה ושני שלישים מהיקף העיר, ומדידת אלפיים האמה מתחילה רק לאחריו. משהניח את עירובו בתוך העיבור - עדיין בעיר הוא, ולא עשה עירוב מחוץ לתחומו.
"נתנו חוץ לתחום, אפילו אמה אחת - מה שנשכר הוא מפסיד" - אין הכוונה כאן מחוץ לתחום ממש, אלא מחוץ לעיבור. הניחו מחוץ לעיבור כדין המניח עירוב, ואפילו אמה אחת בלבד - מה שהוא מרוויח בצדה האחד של העיר הוא מפסיד בצדה האחר.
להמחשת הדבר, נטול דוגמה של אלף אמה (אף שהמשנה נוקטת אמה אחת, והדין נכון אף בה): המניח את עירובו אלף אמה מחוץ לעיר, נקודת המרכז החדשה שלו אינה העיר ואינה ביתו, אלא אותו מקום שבאלף אמה מחוץ לעיר. מאותו עירוב הוא יכול להלך אלפיים אמה נוספות - סך הכול שלושת אלפים אמה מן העיר לאותו כיוון, במקום אלפיים אמה בלבד. אך בכיוון ההפוך, שבו היה יכול קודם לכן להלך אלפיים אמה, שוב אין הוא יכול; אלף אמה בלבד נותרו לו לאותו צד.
הגמרא: מקום העיר אינו נמדד:
הגמרא מצביעה על נקודה חשובה, שתהיה רלוונטית גם למשנה הבאה: אין העיר עצמה נחשבת כתופסת מקום במדידה. העיר כולה כארבע אמותיו היא, ולפיכך ניתן למנות אלף אמה בצדה האחר - שלושת אלפים אמה בצד אחד של העיר, אלף אמה בצדה השני, ומקום העיר עצמו אינו נמדד כלל אלא נבלע לגמרי.
אולם דין זה נכון רק כאשר מדידת אלפיים האמה מן העירוב לכיוון העיר מוציאה את האדם אל מעבר לצדה השני של העיר; אז מדויקת הלכת המשנה, שיש לו אלף אמה נוספות מחוץ לעיר.
ומה אם אלפיים האמה מן העירוב מסתיימות באמצע העיר?
אומרת הגמרא: במקרה כזה אין הוא יכול להלך אלא עד אותה נקודה, ואינו יכול לעבור אותה. רק כאשר אלפיים האמה מן העירוב משתרעות אל מעבר לעיר - אין העיר נמנית במדידה; אך אם הן מסתיימות באמצע העיר, אין הוא יכול להלך בעיר עצמה אלא עד אותה נקודה.
החריג היחיד לכך, כפי שמציינים התוספות: אם אכן ישן בתוך העיר, מותר לו להלך את כל העיר כולה, אך אין הוא יכול להלך דבר מעבר לעיר, שכן אלפיים האמה של עירובו מסתיימות בתוך העיר. אך אם אינו ישן בעיר - חוזר הדין שאמרנו, שאין הוא יכול לעבור את נקודת אלפיים האמה מעירובו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את פרטי העירוב הנעשה מחוץ לעיר: העומד בצדה האחד של העיר ומבקש מבנו להניח עירוב בצדה האחר - אם העירוב רחוק ממנו יותר מאלפיים אמה, מותר לביתו ואסור לעירובו, שברירת המחדל היא שדעתו לשבות בביתו; ואם ביתו רחוק ממנו יותר מאלפיים אמה, אסור לביתו ומותר לעירובו, והעירוב הוא מקום שביתתו. עוד למדנו כי הנותן עירובו בתוך עיבורה של עיר לא עשה ולא כלום, והנותנו מחוץ לעיבור - מה שנשכר בצד אחד הוא מפסיד בצד השני, שכן מקום העיר עצמו אינו נמדד, ובלבד שאלפיים האמה מן העירוב משתרעות אל מעבר לעיר.
יסוד זה - שאין מקום העיר נמנה במדידה, ובאיזה תנאי - יהיה רלוונטי למשנה הבאה.