עירובין, פרק ח, משנה ז. בדומה למשנה הקודמת שעסקה בבאר העומדת בין שתי חצרות, משנתנו דנה בנחל העובר דרך חצר יחידה - חצר אחת בלבד. הבעיה שבנחל זה: כאשר עומקו עשרה טפחים ורוחבו ארבעה טפחים, הוא נחשב רשות בפני עצמה, ודינו כדין כרמלית. משום כך מתעוררת בעיה בטלטול - כלומר במילוי מים מן הנחל שהוא כרמלית - אל תוך החצר, שהיא רשות היחיד.
לשון המשנה:
"אמת המים שהיא עוברת בחצר" - זרם מים הנכנס לחצר מצד אחד ויוצא מן הצד השני.
"אין ממלאין הימנה בשבת" - אין רשות למלא ממנה מים בשבת.
"אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוה עשרה טפחים בכניסה וביציאה" - אלא אם כן נעשית מחיצה בגובה עשרה טפחים במקום כניסתה לחצר ובמקום יציאתה ממנה, ובכך נמנע ממנה מעמד של כרמלית.
שוב יש להדגיש: כל זה נאמר דווקא כאשר המידות הן עשרה טפחים בעומק הזרם וארבעה טפחים ברוחבו. בפחות מכך נחשבת אמת המים כחלק מרשות היחיד עצמה, ואין כל בעיה.
שיטת רבי יהודה:
רבי יהודה נוקט כאן באותו עיקרון שאמר במשנה הקודמת, שהכותל הקיים מעל המים יכול לשמש כמחיצה: "כותל שלגבה תידון משום מחיצה" - הכותל הקיים של החצר, העומד מעל מקום כניסת הנחל ומעל מקום יציאתו, נחשב למחיצה הדרושה להפרדת הנחל שבחצר מן הנחל שבחוץ, שהוא בוודאי כרמלית, ואין צורך במחיצה נוספת.
לחיזוק שיטתו מביא רבי יהודה מעשה: "אמר רבי יהודה: מעשה באמה של אבל, שהיו ממלאין ממנה על פי חכמים בשבת" - נחל היה במקום ששמו אבל, וכנראה זרם דרך חצר, ומילאו ממנו מים בחצר בשבת על סמך הוראת חכמים.
תשובת חכמים:
"אמרו לו" - חכמים השיבו לרבי יהודה על אותו מעשה, שהטעם שם היה שונה: אותו נחל "לא היה בו כשיעור", כלומר לא היו לו המידות הנדרשות כדי להיחשב כרמלית - עומקו היה פחות מעשרה טפחים, או רוחבו פחות מארבעה טפחים.
דיוק נוסף מן הגמרא:
ראוי לציין כי לדעת חכמים החולקים על רבי יהודה נדרשת מחיצה נוספת בשני המקומות - גם בכניסה וגם ביציאה. אם נעשתה מחיצה באחד מהם בלבד, אין בכך די, שכן הנחל עודנו מחובר לשאר הזרם שבחוץ, וממילא כולו נחשב כרמלית כמותו.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי אמת מים העוברת דרך חצר, כשעומקה עשרה טפחים ורוחבה ארבעה, דינה כרמלית, ואין ממלאין ממנה בשבת אלא אם כן נעשתה לה מחיצה בגובה עשרה טפחים בכניסה וביציאה. רבי יהודה סבור שהכותל הקיים שמעליה נחשב מחיצה, והביא ראיה מן המעשה באמה של אבל; וחכמים דחו את ראייתו בכך שאותה אמה לא היה בה כשיעור.