מסכת עירובין, פרק י', משנה ז'. המשנה עוסקת בבור ובאשפה המצויים ברשות הרבים, ובאופן שבו ניתן להשתמש בהם בשבת מתוך חלון הפונה אליהם.
"בור ברשות הרבים וחוליתו גבוהה עשרה טפחים - חלון שעל גבו ממלאין הימנו בשבת":
בור המצוי ברשות הרבים ומוקף חוליה שגובהה עשרה טפחים, אף שמקומו ברשות הרבים - החוליה המקיפה אותו עושה אותו לרשות היחיד. לפיכך, מן החלון שמעל אותו בור מותר למלא מים בשבת: העומד בחלון, שהוא רשות היחיד, מוריד דלי אל תוך הבור וממלאו מים, אף שהבור עצמו נמצא ברשות הרבים.
שני אופנים שבהם מתקיים היתר זה:
הבור מרוחק ארבעה טפחים מן החלון. אמנם במקרה זה מפרידה רשות הרבים בין הבור לחלון, אך מאחר שהחוליה המקיפה את הבור גבוהה עשרה טפחים, הדלי המועבר מן החלון אל תוך הבור עובר מעל החוליה - כלומר למעלה מעשרה טפחים מרשות הרבים, שהוא מקום פטור. נמצא שההעברה היא מרשות היחיד, דרך מקום פטור, אל רשות היחיד אחרת - וזה מותר.
הבור צמוד לכותל הבית ולחלון, ואין ביניהם ארבעה טפחים. בכגון זה אין כאן רשות הרבים כלל.
"אשפה ברשות הרבים גבוהה עשרה טפחים - חלון שעל גבה שופכין לתוכה מים בשבת":
הדין דומה גם באשפה: ערמת זבל ברשות הרבים שגובהה עשרה טפחים דינה כרשות היחיד שבתוך רשות הרבים. לפיכך מן החלון שמעליה מותר לשפוך מים לתוכה בשבת, ובאותם שני האופנים שנתבארו בבור - בין שיש מרחק של ארבעה טפחים מן החלון, ובין שהאשפה בתוך ארבעה טפחים - שכן בכל אופן ההעברה נעשית מרשות היחיד דרך מקום פטור אל רשות היחיד אחרת.
אשפה של רבים דווקא:
הגמרא מבהירה שמדובר באשפה של רבים, שאין חשש שתסולק. אשפה של יחיד עלולה להיות מסולקת על ידי בעליה, ואז יש לחוש שאדם ישפוך מים בלא לשים לב שהאשפה כבר סולקה - ונמצא שופך לרשות הרבים. באשפה של רבים אין לחוש לכך.
לסיכום: למדנו כי בור המוקף חוליה גבוהה עשרה טפחים, וכן אשפה גבוהה עשרה טפחים, נחשבים רשות היחיד אף שמקומם ברשות הרבים, ולפיכך מותר למלא מן הבור ולשפוך מים לתוך האשפה מן החלון שמעליהם - בין שהם מרוחקים ארבעה טפחים מן החלון (וההעברה נעשית מעל עשרה טפחים, במקום פטור), ובין שהם צמודים לכותל בתוך ארבעה טפחים. וכל זה באשפה של רבים, שאין חשש שתסולק.