לפנינו משנה ז' בפרק ד' של מסכת עירובין, העוסקת באדם המבקש לקבוע לעצמו מקום שביתה שאינו המקום שבו הוא עומד בכניסת השבת.
המקרה שבמשנה:
אדם המהלך בדרך בערב שבת והחשיך עליו היום, והוא מרוחק כארבעת אלפים אמה מביתו - אין בידו להגיע לביתו קודם השבת. אולם הוא מזהה מרחוק סימן: עץ מסוים או גדר מסוימת, ואומר: "שביתתי תחת אותו עץ" (או אצל אותה גדר). אותו סימן מרוחק ממנו מעט פחות מאלפיים אמה, ומשם ועד ביתו אלפיים אמה נוספות. כוונתו היא שהעץ או הגדר ייחשבו נקודת המרכז של תחומו, ובכך יוכל להגיע אליהם בשבת, ומשם להמשיך אל ביתו - שהרי ביתו יעמוד בקצה תחום האלפיים.
מדוע אין הקביעה מועילה:
המשנה קובעת שקביעה זו אינה מועילה. הגמרא מבארת את הטעם: הואיל ולא ייחד נקודה מסוימת אצל אותו עץ או אצל אותה גדר, ומדובר בשטח הגדול משמונה אמות, אין בידינו לדעת היכן בדיוק נקבעה שביתתו. ייתכן שכוונתו לארבע האמות שבקצה זה של העץ, וייתכן שלארבע האמות שבקצה האחר, ואילו הוא עצמו לא ייחד אילו ארבע אמות יהיו מקום שביתתו.
בעת הקביעה גם היה ברור שאין רצונו שתהיה שביתתו במקום שבו הוא עומד בפועל, אלא במקום אחר. התוצאה היא אפוא שאין לו שביתה כלל:
אין לו אלפיים אמה מן המקום שבו הוא עומד, שהרי לא רצה לקבוע שביתתו שם.
אין לו אלפיים אמה מן העץ או מן הגדר, שהרי לא ייחד שם מקום מסוים בבירור.
לא נותרו בידו אלא ארבע האמות של המקום שבו הוא עומד.
כאשר העץ קטן משמונה אמות:
אם העץ פחות משמונה אמות, אף שלא ייחד את המקום המדויק ויכולה כוונתו להיות לכל אחד מן הקצוות - מכל מקום, כיוון שהשטח קטן משמונה אמות, יש בהכרח אזור חפיפה בין שתי האפשרויות, ואפילו אמה אחת או פחות מכך, שהוא בוודאי בכלל מקום שביתתו. במקרה כזה קנה שביתה באותו מקום, שכן ברור דיו שיש שם לפחות שטח מסוים שהוא ודאי מקום שביתתו.
"שביתתי בעיקרו" - קביעה מדויקת:
המחשה נוספת ליסוד זה מצויה בהלכה הבאה שבמשנה: האומר "שביתתי בעיקרו" - כלומר בגזע העץ עצמו - מדייק בקביעתו, ואנו יודעים בבירור היכן היא. אין זה ספק בין ארבע אמות אלו לארבע אמות אלו, אלא מקום מוגדר ומזוהה. הואיל וייחד מקום מסוים, אומרת המשנה: "מהלך ממקום רגליו ועד עיקרו אלפיים אמה, ומעיקרו ועד ביתו אלפיים אמה, נמצא שמהלך משתחשך ארבעת אלפים אמה":
מן המקום שבו הוא עומד בכניסת השבת ועד גזע העץ - מעט פחות מאלפיים אמה.
מן הגזע ועד ביתו - אלפיים אמה נוספות.
נמצא שבמקרה זה יכול הוא להלך משתחשך ארבעת אלפים אמה, שכן אנו רואים אותו כאילו הוא עומד בקצה החיצוני של תחומו: מהלך את האלפיים אמה עד העץ, ומשם אלפיים אמה נוספות עד ביתו.
לסיכום: קביעת שביתה במקום מרוחק מועילה רק כאשר המקום מזוהה בבירור. סימן רחב משמונה אמות ללא ייחוד נקודה מסוימת מפקיע ממנו את שביתתו בכל מקום, ולא נשתיירו לו אלא ארבע אמות; סימן קטן משמונה אמות מותיר שטח חפיפה ודאי, ולפיכך קונה בו שביתה; והאומר "שביתתי בעיקרו" ייחד מקום מדויק, ובכוחו להלך משתחשך ארבעת אלפים אמה עד ביתו.