עירובין, פרק ו', משנה ו'. המשנה עוסקת בחמש חבורות שונות ששבתו בשבת בטרקלין אחד - בית גדול, ובלשוננו אולם או ארמון - כאשר הטרקלין מחולק לחמישה אזורים נפרדים על ידי מחיצות שאינן מגיעות עד התקרה, וכל חבורה שוהה באזור מחולק לעצמה.
השאלה הנדונה:
האם כל חבורה נחשבת חבורה נפרדת, ולפיכך על כל אחת מהן לתת את חלקה בעירוב חצרות, או שכולן נחשבות כמשפחה אחת גדולה?
מחלוקת בית שמאי ובית הלל:
בית שמאי אומרים: "עירוב לכל חבורה וחבורה" - כל אחת מן החבורות חייבת להשתתף בעירוב בעצמה.
בית הלל אומרים: "עירוב אחד לכולן" - די בכך שאחת מהן תשתתף בשם כולן בעירוב שבחצר. כלומר, כל החבורות נותנות תרומה אחת בלבד לעירוב שבין הבתים שבחצר, שהרי כולן מייצגות בית אחד.
המקרה שבו מודים בית הלל:
אולם, "ומודים, שאם היה מקצתן שרויין בחדרים או בעליות - שהן צריכין עירוב לכל חבורה וחבורה" - כאשר חלק מהן שוהים בחדרים נפרדים או בעליות. הגמרא מבארת שמדובר במחיצות שבין החדרים העולות עד התקרה, ולפיכך אלו חדרים נפרדים לגמרי. במקרה כזה נדרשת השתתפות מכל חבורה וחבורה בעירוב החצרות, משום שהן נחשבות כבתים נפרדים שבחצר.
לסיכום: בחמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד, כשהמחיצות שביניהן אינן מגיעות עד התקרה, נחלקו: לדעת בית שמאי כל חבורה חייבת בעירוב לעצמה, ולדעת בית הלל עירוב אחד לכולן, שכן הן נחשבות כבית אחד. אך כאשר המחיצות מגיעות עד התקרה והחדרים נפרדים לחלוטין, מודים בית הלל שכל חבורה וחבורה צריכה עירוב לעצמה, שהרי דינן כבתים נפרדים שבחצר.