עירובין פרק ז' משנה ו': שיתוף מבואות וזיכוי

האזנה לשיעור0:00 / 0:00

עירובין, פרק ז', משנה ו'. המשנה מבארת את דרך עשייתו של "שיתוף מבואות" - יצירת שותפות בין כל החצרות הפתוחות למבוי, המאפשרת לבני החצרות לטלטל במבוי.

כיצד משתתפין במבוי:

שיתוף מבואות אינו נעשה מלחם דווקא, אלא ניתן לעשותו גם משאר מאכלים ומשקים. לפיכך מניחים חבית - של יין, של שמן או מאכל אחר - ואומרים כי הרי היא על שם כל בני המבוי. כדי שיזכו בה, נעשה הזיכוי על ידי אדם אחר, הזוכה בחבית עבור כל בני המבוי.

מי כשר לשמש לזיכוי:

בנו ובתו הגדולים - כל עוד הגיעו לגיל המצוות. לכתחילה אין הם צריכים להיות סמוכים על שולחנו, אלא עצמאים מבחינה כלכלית; אך הזיכוי מועיל אף אם אינם עצמאים כלכלית, ובלבד שהגיעו לגיל בר או בת מצווה.
עבדו ושפחתו העברים - עבד עברי ואמה עברייה, שידם אינה בהכרח כידו.
אשתו - ובזה קיימת מחלוקת אם נדרש שתהיה עצמאית מבחינה כלכלית.

ומי פסול לזיכוי?

בנו ובתו הקטנים - שעדיין לא הגיעו לגיל בר או בת מצווה.
עבדו ושפחתו הכנענים - "מפני שידן כידו".

יסוד הדבר: כדי שהזיכוי יועיל, ותוכל להיקנות בעלות לאדם אחר בחפץ אף בהיעדרו, צריך החפץ לצאת מידו של המזכה. וכל אלו - הקטנים והעבדים הכנענים - ידם כידו, ולפיכך אין החפץ יוצא מידו כלל.

לסיכום: במשנה זו למדנו את דרך עשיית שיתוף המבואות בהנחת חבית והכרזה שהיא לכל בני המבוי, ואת דין הזיכוי על ידי אחר: בנו ובתו הגדולים, עבדו ושפחתו העברים ואשתו - כשרים לכך; ואילו בניו ובנותיו הקטנים ועבדו ושפחתו הכנענים - פסולים, שכן ידם כידו ואין החפץ יוצא מרשותו.

המאמר המקורי

אות עירובין ז:ו

כֵּיצַד מִשְׁתַּתְּפִין בַּמָּבוֹי. מֵנִיחַ אֶת הֶחָבִית וְאוֹמֵר, הֲרֵי זוֹ לְכָל בְּנֵי מָבוֹי, וּמְזַכֶּה לָהֶן עַל יְדֵי בְנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים וְעַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ, אֲבָל אֵינוֹ מְזַכֶּה לֹא עַל יְדֵי בְנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים וְלֹא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים, מִפְּנֵי שֶׁיָּדָן כְּיָדוֹ: How does one merge the courtyards that open into the alleyway, if a person wishes to act on behalf of all the residents of the alleyway? He places a barrel filled with his own food and says: This is for all the residents of the alleyway. For this gift to be acquired by the others, someone must accept it on their behalf, and the tanna therefore teaches that he may confer possession to them even by means of his adult son or daughter, and likewise by means of his Hebrew slave or maidservant, whom he does not own, and by means of his wife. These people may acquire the eiruv on behalf of all the residents of the alleyway. However, he may not confer possession by means of his minor son or daughter, nor by means of his Canaanite slave or maidservant, because they cannot effect acquisition, as ownership of objects that come into their possession is as if those objects came into his possession. Consequently, the master or father cannot confer possession to the slave or minor respectively on behalf of others as their acquisition is ineffective and the object remains in his own possession.