לפנינו משנה ו' בפרק ח' של מסכת עירובין, העוסקת ב"באר שבין שתי חצרות" - באר מים המשמשת שתי חצרות שלא עירבו זו עם זו, וכיצד ניתן להתיר לכל אחת מהן לדלות ממנה בשבת.
המקרה שבמשנה:
באר מים המצויה בין שתי חצרות שלא עירבו יחד, כך שחלקה נמצא תחת חצר אחת וחלקה תחת החצר השנייה. בין שתי החצרות עומד כותל, אלא שהכותל נמשך מעל הבאר בלבד ואינו יורד לתוכה. ההלכה בזה היא שאין אף אחת מהחצרות רשאית לדלות מים מן הבאר בשבת, מפני שהבאר רשות משותפת ואזור משותף לשתיהן, והן לא עירבו זו עם זו.
הפתרון - מחיצה בגובה עשרה טפחים:
ההיתר מותנה בעשיית מחיצה שגובהה עשרה טפחים. באשר למקומה של המחיצה, כמה אפשרויות לפנינו:
מעל קו המים: המחיצה עומדת בדיוק מעל פני המים ומתנשאת עשרה טפחים כלפי מעלה.
בתוך המים: המחיצה מוצבת למטה, בתוך המים עצמם.
בחלל הבאר: אף אם היא מצויה אי שם בחלל הבאר, הרבה מעל קו המים - כלומר סמוך לשפת הבאר בלבד, ואף שהמשך עשרת הטפחים שלה מסתיים הרבה לפני המים - עדיין זו מחיצה משמעותית דיה, ובכוחה להתיר לכל חצר לשאוב מן הבאר בנפרד.
מחלוקת בית שמאי ובית הלל:
בהמשך מצטטת המשנה את רבן שמעון בן גמליאל, המלמדנו שהדעה שראינו בתנא קמא נתונה במחלוקת בין בית שמאי לבית הלל:
בית שמאי: המחיצה שבבאר צריכה להיות אך ורק מתחת לקו המים, כלומר בתוך המים עצמם.
בית הלל: אף מעל קו המים כשרה המחיצה, ואפילו הרבה מעל קו המים, כל עוד היא נמצאת בתוך הבאר עצמה - ולא מעל תחילתה של הבאר.
דעת רבי יהודה:
רבי יהודה חולק על כל מה שראינו עד כה: אין צורך במחיצה גדולה או משמעותית יותר מן הכותל הקיים העומד בין החצרות. הכותל שבין החצרות, העובר מעל הבאר, משמש כמחיצה בין שני צדי הבאר, ודי בכך. אין צורך במחיצה נוספת ובחלוקה נוספת בתוך הבאר עצמה או בסמוך למימיה - המחיצה העוברת מעליה מספיקה.
לסיכום: למדנו בבאר שבין שתי חצרות שלא עירבו, שהדליה ממנה אסורה מחמת השותפות בה, ושההיתר תלוי במחיצה בגובה עשרה טפחים - לדעת תנא קמא בין בתוך המים, בין מעל פניהם ובין בכל מקום בחלל הבאר. רבן שמעון בן גמליאל מעמיד דעה זו כמחלוקת: בית שמאי מצריכים מחיצה בתוך המים, ובית הלל מכשירים אף מעל המים בתוך חלל הבאר. ורבי יהודה מקל וסובר שדי בכותל הקיים שבין החצרות העובר מעל הבאר.