עירובין, פרק ד', משנה ו'. משנה זו ממשיכה את הדיון שבמשנה הקודמת. שם עמדנו על עמדת החכמים, שאדם שהיה מהלך בדרך ונרדם, וקידשה עליו השבת בעודו ישן, אין לו אלפיים אמה אלא ארבע אמות בלבד ללכת בהן. כאן באה המשנה לדון: מה הדין בשניים שהיו ישנים במרחק שש אמות זה מזה, והתעוררו לאחר שנכנסה השבת? מכיוון שלכל אחד ארבע אמות בלבד, וביניהם שש אמות, נמצא ששטחי ההליכה שלהם חופפים זה את זה בשתי אמות.
שניים שמקצת אמותיהם חופפות:
"היו שניים, מקצת אמות של זה בתוך אמות של זה - מביאין ואוכלין באמצע, ובלבד שלא יוציא זה מתוך שלו לתוך של חברו" - כאשר חלק מארבע אמותיו של האחד נכנסות לתוך ארבע אמותיו של חברו, ובדוגמה שלפנינו שתי אמות משותפות, רשאים שניהם להביא את מזונם ולאכול יחד באותו שטח, ולהצטרף זה לזה בשתי האמות המשותפות. ההיתר מותנה בכך שלא יוציא אדם את חפציו, הכבולים למגבלת ארבע אמותיו, אל תחומו של חברו שאינו חופף, שכן חפצים אלה אינם רשאים לעבור לאזור זה. לפיכך:
החפצים המשותפים נשארים בתוך שתי האמות המשותפות לשניהם.
כל אחד רשאי להחזיר את חפציו לשתי אמותיו הפרטיות, אך לא לשתי האמות הפרטיות של חברו.
היו שלושה:
"היו שלושה, והאמצעי מובלע ביניהן - הוא מותר עמהן והן מותרין עמו, ושניים החיצונים אסורים זה עם זה" - האמצעי חופף עם שני האחרים: שתי אמות משותפות עם האדם שמימינו, ושתי אמות משותפות עם האדם שמשמאלו. לפיכך האמצעי והחיצונים מותרים זה עם זה באזורים החופפים, אך שני החיצונים אסורים בשיתוף ביניהם, שכן אין להם אזור חופף כלל ואין הם יכולים לגשת זה לזה.
דברי רבי שמעון - משל שלוש החצרות:
רבי שמעון מבקש להסתמך על מקרה שבו נחלק עם החכמים, ולמתוח קו מקביל בין שני המקרים, כדי להוכיח שהדין במקרה האחר כדעתו.
"אמר רבי שמעון: למה הדבר דומה? לשלוש חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים" - שלוש חצרות הפתוחות זו לזו, וכל אחת מהן פתוחה גם לרשות הרבים. אף שהן פתוחות זו לזו, מכיוון שלכל אחת מהן פתח לרשות הרבים אין הן אוסרות זו על זו, ואינן צריכות לערב זו עם זו; כל אחת עצמאית מחברתה, שהרי לכולן גישה לרשות הרבים. אולם אם רצו - רשאיות הן לערב יחד.
במקרה שלפנינו עירבה כל אחת משתי החצרות החיצוניות עם החצר האמצעית, אך לא זו עם זו. אומר רבי שמעון: "עירבו שתיים החיצונות עם האמצעית - היא מותרת עמהן והן מותרות עמה, ושתיים החיצונות אסורות זו עם זו" - מותר להעביר חפצים בין כל אחת מן החצרות החיצוניות לחצר האמצעית, אך שתי החיצוניות אסורות זו עם זו, שהרי לא עירבו יחד, ואינן יכולות לקחת את חפציהן ולהביאם לרשותה של חברתה.
טעם דבריו של רבי שמעון:
במקום אחר במסכת חלקו החכמים על רבי שמעון וקבעו ששתי החצרות החיצוניות אסורות אף עם האמצעית, ואינן יכולות להכניס את חפציהן אל החצר האמצעית. טעמם: גזירה, מחשש שאם יותר להן להכניס לאמצעית, יבואו בסופו של דבר לקחת את חפציהן ולהעבירם אל החצר השלישית, החיצונית, שהן אסורות בה.
מכאן טענתו של רבי שמעון: בשלושה אנשים היושבים בארבע אמותיהם, אנו מתירים לחיצונים להכניס את חפציהם אל ארבע האמות של האמצעי, ואיננו חוששים לכלום - ואף שהחיצונים אסורים להכניס את חפציהם לתחומיהם זה של זה, אין הם חולקים תחום זה במשותף, ובכל זאת מתירים להם להכניס לאמצעי. הוא הדין בשלוש חצרות: החיצוניות אסורות זו עם זו, אך יש להתיר להן להביא את חפציהן לחצר האמצעית שעירבו עמה, ואין לגזור גזירה - כשם שאין גוזרים גזירה בשלושה אנשים היושבים בדרך.
דחיית החכמים:
החכמים דוחים את ההשוואה. במקרה של שלושת האנשים כולם יושבים יחדיו, והאמצעי רואה בעיניו את החפצים המובאים לתחומו מן האדם שמימינו ומן האדם שמשמאלו, ובידם למנוע כל תקלה של העברת חפצי החיצונים מזה לזה, שהרי הכל מתרחש ממש לעיניהם.
לעומת זאת בחצר: אנשים נכנסים ויוצאים ומניחים דברים, וייתכן שחפצים שהובאו מן החצר החיצונית האחת יונחו בחצר האמצעית, ומשם יוכנסו בטעות אל החצר החיצונית השנייה - וזו תקלה. אין הדברים מתרחשים כולם לעיני הבעלים, והחפצים אף אינם נושאים סימן המזהה אותם כשייכים לחצר פלונית, ומכאן שהדבר עלול להתבלבל ולהביא לאיסור. בשונה ממקרה שלושת האנשים, שבו הכל נעשה לעיניהם והם יודעים להיזהר.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דיני הישנים בדרך שאין להם אלא ארבע אמות: שניים שאמותיהם חופפות - מביאין ואוכלין באמצע, ובלבד שלא יוציא אדם את חפציו אל תחום חברו שאינו חופף; ובשלושה - האמצעי מותר עם שני החיצונים והם עמו, ושני החיצונים אסורים זה עם זה. רבי שמעון למד מכאן לשלוש חצרות שעירבו החיצוניות עם האמצעית, שאין לגזור גזירה ולאסור עליהן, והחכמים דחו את ההשוואה, שכן במקרה שלושת האנשים הכל נעשה לעיניהם ואין לחוש לתקלה כדרך שיש לחוש בחצרות.