עירובין, פרק י', משנה ו'. המשנה פותחת בדין השתייה כשגופו של האדם נמצא ברשות אחת ופיו ברשות אחרת:
"לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתה ברשות הרבים" - כשחלק מגופו נמצא ברשות הרבים והשתייה נעשית שם.
וכן להיפך - העומד ברשות הרבים "וישתה ברשות היחיד", כשראשו ופיו נמצאים ברשות היחיד.
"אלא אם כן הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה" - אין די בהכנסת פיו בלבד, אלא עליו להכניס את ראשו ואת רוב גופו אל הרשות שבה הוא שותה.
טעם הדבר:
החשש הוא שמא ירצה האדם לקחת עמו את הכלים שהוא שותה בהם, ולהכניסם אל הרשות שבה נמצא שאר גופו. כאשר רוב גופו נמצא ברשות שבה הוא שותה, אין חשש כזה; החשש קיים רק כאשר רוב גופו ממוקם ברשות אחת והשתייה נעשית ברשות אחרת, ואז חוששים שמא יטול את הכלים ויכניסם אל הרשות שבה נמצאות רגליו.
"וכן בגת":
הגמרא מבארת שאין דין זה נוגע לשבת, אלא להלכות מעשר. תבואה שלא נגמרה מלאכתה - עיבודה - רשאי אדם לאכול או לשתות ממנה באופן עראי, ולא בדרך סעודת קבע, אף שעדיין לא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות. שתייה בגת נחשבת שתיית עראי, ולפיכך היא מותרת קודם ההפרשה.
המשנה מלמדת אפוא שאותה הלכה חלה גם כאן: על ראשו ורוב גופו של השותה להיות ממוקמים בתוך שטח הגת, כדי שהשתייה תיחשב שתיית עראי. אך אם רוב גופו נמצא מחוץ לגת, מקבל הדבר מעמד של שתייה מחוץ לגת - שאין בה דין עראי אלא דין קבע, ויש להפריש תחילה תרומה ומעשר.
מזחילה וצינור:
כאן מחליפה המשנה כיוון ועוסקת באדם המבקש לשתות ממי הגשמים היוצאים מן הגג, ומבחינה בין מזחילה לצינור:
מזחילה: המרזב הרץ לאורך הגג, המונח באופן שהשותה ממנו שותה מחלק הנמצא בתוך שלושה טפחים מן הגג עצמו.
צינור: היוצא מן המזחילה ומרוחק מן הבניין, יותר משלושה טפחים מן הגג.
הבחנה זו היא היסוד להלכות הבאות. המשנה קובעת שכל אדם רשאי לשתות "מן המזחילה למטה מעשרה טפחים", אף שרשות הרבים היא מתחת לעשרה טפחים והוא עומד בה בשעה שהוא נוטל את המים. וזאת משום שאין הוא שותה ישירות מן המרזב, אלא קולט את המים מזרם היורד באוויר - בין לתוך כלי ובין בפיו בעודם יורדים.
הטעם שאינו יכול לשתות מן המזחילה עצמה: המזחילה, מאחר שהיא בתוך שלושה טפחים מן הגג, נחשבת רשות היחיד, ונמצא שהוא מוציא מים מרשות היחיד לרשות הרבים. לפיכך רשאי הוא לקלוט את המים מן האוויר בלבד, ובכך אין הוא נוטל מרשות היחיד אלא מתוך רשות הרבים עצמה.
אך ממשיכה המשנה: "ומן הצינור מכל מקום שותה" - הצינור, שמרוחק יותר משלושה טפחים מן הגג ורוחבו פחות מארבעה טפחים, דינו מקום פטור. לפיכך רשאי אדם לשתות ממנו מכל כיוון שהוא, ואף להצמיד אליו את פיו, שכן אף שהוא עומד ברשות הרבים - מותר ליטול ממקום פטור לרשות הרבים.
לסיכום: במשנה זו למדנו שאין אדם שותה כשרוב גופו ברשות אחת ופיו ברשות אחרת, מחשש שיכניס את הכלים אחר גופו; ושהוא הדין בגת לעניין שתיית עראי הפטורה מהפרשת תרומות ומעשרות. עוד למדנו את החילוק שבין מזחילה - שדינה רשות היחיד ואין שותים ממנה אלא בקליטת המים באוויר, לבין צינור - שדינו מקום פטור, וממנו שותה מכל מקום.