עירובין פרק א', משנה ו'. המשנה שלפנינו דנה בלחיים - הקורות הזקופות שנדונו במשנה ב', במחלוקת שבין רבי אליעזר, שלדעתו נדרשים שני לחיים, לבין בית הלל, שלדעתם די בלחי אחד או בקורה בכניסת המבוי. כאן באה המשנה לקבוע מהו השיעור הראוי לאותם לחיים.
שיעורי הלחי במשנה:
"גובהן עשרה טפחים" - זהו הגובה הנדרש בלחי.
"ורוחבן ועוביין כל שהוא" - ברוחב ובעובי אין שיעור קבוע, ודי בכל שהוא, בכל שיעור שיהיה.
מהו שיעורו של "כל שהוא"?
הגמרא מבררת כמה הוא "כל שהוא", ומבהירה כי אף סוג של בגד עבה שנהגו ללבוש בימיהם מהווה "כל שהוא". מכאן נחלקו הראשונים בהבנת הדברים:
יש המבינים כי המדובר בעובי של אצבע או של אגודל.
ויש המבינים כי אף פחות מכך, שזהו "כל שהוא" כפשוטו ממש - כל עוד קיים שם דבר מה.
המשנה ממשיכה וקובעת כי רוחב המידה שבה נכנס הלחי אל פתחה של החצר צריך להיות שלושה טפחים, וכל פחות מכך אינו מספיק.
לסיכום: במשנה זו נקבעו שיעורי הלחיים שנדונו במשנה ב' - גובה של עשרה טפחים, רוחב ועובי של "כל שהוא" (ובמידתו נחלקו הראשונים: עובי אצבע או אף פחות מכך), ורוחב של שלושה טפחים בכניסתו של הלחי אל פתחה של החצר.