עירובין, פרק י', משנה ה'. משנה זו דנה באדם העומד ברשות אחת וצרכי גופו נעשים אל תוך רשות אחרת - כגון השתנה או רקיקה מרשות לרשות.
לשון המשנה:
"לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתין ברשות הרבים, ברשות הרבים וישתין ברשות היחיד, וכן לא ירק" - אין אדם רשאי לעמוד בתחום פרטי ולהשתין אל התחום הציבורי, וכן להיפך: לעמוד ברשות הרבים ולהשתין אל רשות היחיד. ובאותו אופן אסור לו גם לרוק מרשות אחת לרשות אחרת.
שיעור המקום ודין הכוונה:
הגמרא מבררת את יסוד האיסור, לאור הכלל הרגיל בהלכות הוצאה מרשות לרשות:
הכלל הרגיל: אין אדם חייב על הוצאה והעברה מרשות לרשות אלא אם נטל את החפץ ממקום שהוא מונח בו בנחת - משטח מוצק ומוגדר של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים לפחות. מקום קטן מכך אינו מקום חשוב, ואין חייבים על הוצאה ממנו.
כוח המחשבה: מבארת הגמרא כי מחשבתו וכוונתו של האדם, כאשר הוא משלח את החפץ בכוונה ממקום מסוים, עושה את המקום כאילו יש בו ארבעה טפחים - ולפיכך חייב. הפטור נאמר דווקא במי שנטל בדרך אגב חפץ ממקום קטן מארבעה על ארבעה, אך העושה זאת בכוונה, כבמקרה שלפנינו, חייב.
מטעם זה אין אדם רשאי לרוק או להשתין מרשות אחת לרשות אחרת.
"אף מי שנתלש רוקו בפיו":
רבי יהודה מוסיף: "אף מי שנתלש רוקו בפיו - לא יהלך ארבע אמות עד שירוק". כלומר, מי שנקבץ בפיו גוש רוק שלם - לא לחלוחית הנפרשת מן הבלוטות דרך הילוכה, אלא גוש מוכן ומגובש - אסור לו להלך ארבע אמות ברשות הרבים עד שירוק אותו, שאם לא כן יתחייב על העברת חפץ מוגדר ארבע אמות ברשות הרבים.
לסיכום: בדרך כלל אין אדם צריך לחשוש לרוק או ללחלוחית שבפיו, אך משעה שנקבץ בפיו גוש שלם של רוק או ליחה, הרי הוא כחפץ מוגדר, ואין לו להלך ארבע אמות ברשות הרבים בטרם ירוק אותו מפיו.