משנה זו ממשיכה לעסוק בדיני הקורה שמניחים על פתחו של מבוי כדי להתירו בטלטול. עד כה למדנו על גובה הקורה ועל רוחבה, ובמשנה הקודמת (משנה ד') הביע רבי יהודה את דעתו שאין הקורה צריכה להיות חזקה דיה לשאת אריח, ודי בכך שתהיה רחבה טפח. משנתנו ממשיכה את דבריו ועוסקת בשאלה מעניינת: מה דינה של קורה שאין בה הכשר צורני - קורה של קש, קורה עקומה או קורה עגולה?
נקדים את העיקרון:
הקורה צריכה להיות רחבה דיה כדי לקבל אריח, כלומר חצי לבנה שרוחבו טפח. בקורה מרובעת הדבר פשוט: מודדים את רוחבה, ואם יש בה טפח - כשרה.
שלושת הדינים שבמשנה:
"היתה של קש או של קנים - רואין אותו כאילו הוא של מתכת" - קורה העשויה מקש או מקנים אינה חזקה דיה להחזיק אריח; אף על פי כן רואים אותה כאילו נעשתה ממתכת והיא חזקה לשאת.
"עקומה - רואין אותו כאילו הוא פשוט" - קורה מעוותת וכפופה מצורתה, שאין אריח יכול לנוח עליה כראוי, רואים אותה כאילו היא ישרה ואינה כפופה.
"עגולה - רואין אותו כאילו הוא מרובע" - קורה עגולה, שאריח אינו יכול לעמוד עליה והוא נופל ממנה, כל שיש בה טפח רואים אותה כאילו היא מרובעת וראויה שינוח עליה אריח.
כיצד מודדים קורה עגולה?
לקורה עגולה אין "רוחב" במובן הרגיל, וכיצד נקבע שיש בקוטרה טפח? מעבר לכך, הקורה מונחת למעלה על פתח המבוי וקצותיה מחוברים לכתלים, ולא ניתן למדוד אותם כלל. כאן באה המשנה ומלמדת כלל חשוב, ומשתפת אותנו בידע גיאומטרי ומתמטי:
"כל שיש בהיקפו שלושה טפחים - יש בו רוחב טפח" - כל גליל שהיקפו שלושה טפחים, יש בו קוטר של טפח. כלומר, היחס בין ההיקף לקוטר הוא שלוש.
והרי היחס האמיתי בין ההיקף לקוטר אינו שלוש בדיוק, אלא פאי, שהוא כשלוש נקודה אחת ארבע אחת חמש. וכי טעו חכמים בחישובם? חלילה. חכמים ידעו זאת היטב, אלא שנקטו לשון מקורבת ועיגלו את המספר לצורך פשטות, כדרך התורה לדבר בקירובים במקום שאין צורך בדיוק מוחלט.
ויש כאן נקודה מעניינת: אם היחס האמיתי מרובה במקצת משלוש, נמצא שהיקף של שלושה טפחים בדיוק ייתן קוטר מעט פחות מטפח, ולכאורה החמירו חכמים שלא לצורך, שהרי הקורה תהיה צרה במקצת מטפח. אלא שחכמים נקטו מידה הנוחה למדידה בשטח, ולעניין קורת מבוי די בקירוב זה.
מקור היחס בכתובים:
הגמרא בעירובין לומדת את היחס הזה של שלוש לאחד מפסוק העוסק בבריכה שהייתה בבית המקדש, שנעשתה על ידי שלמה המלך, שנאמר בו כי היקפה שלושים אמה וקוטרה עשר אמות.
המילה המשמשת שם לקוטר היא "קו", ויש בה כתיב וקרי - כדרך מילים רבות בתנ"ך הכתובות בצורה אחת ונקראות בצורה אחרת: היא נקראת "קו" (קו"ף וי"ו), אך נכתבת "קוה" (קו"ף וי"ו ה"א).
ערכן המספרי של האותיות קו"ף וי"ו הוא מאה ושש, ושל קו"ף וי"ו ה"א - מאה ואחת עשרה. המחלק את מאה ואחת עשרה במאה ושש וכופל את המנה בשלוש, מקבל שלוש נקודה אחת ארבע אחת חמש - ארבע הספרות העשרוניות הראשונות של פאי. מדהים.
לסיכום: למדנו את שלושת הדינים שבמשנה - קורה של קש או קנים נראית כאילו היא של מתכת, קורה עקומה נראית כאילו היא פשוטה, וקורה עגולה נראית כאילו היא מרובעת - ואת עיקר העיקרון:
קורה מרובעת צריכה רוחב של טפח.
קורה עגולה צריכה היקף של שלושה טפחים, כדי שיהיה בה קוטר של טפח.
מכאן אנו למדים יסוד לעתיד: בכל מקום שחכמים משתמשים במידת ההיקף כדי לחשב את הקוטר, הם נוקטים ביחס של שלוש. כלל זה ראוי לזכור, שכן הוא חוזר במקומות רבים בש"ס.