משנה זו עוסקת בשאלה עקרונית בדיני עירובין: אדם שיש לו זכויות בבית שבתוך החצר, אך אינו שוהה בו בשבת - האם הוא יוצר את האיסור והצורך להשתתף בעירוב, או שהיעדרו מפקיע את דירתו מן החשבון?
לשון המשנה: "המניח את ביתו והלך לשבות בעיר אחרת, אחד נכרי ואחד ישראל - הרי זה אוסר, דברי רבי מאיר". כלומר, אף שאין הוא מצוי בביתו שבחצר, אין הדבר מבטל את דירתו: בישראל - עליו להשתתף בעירוב, ובנכרי - על בני החצר לשכור ממנו את חלקו.
שיטות התנאים במשנה:
רבי מאיר: בין נכרי ובין ישראל - "הרי זה אוסר". טעמו, משום שהוא סובר "דירה בלא בעלים" - מקום הראוי לדירה שאין בו כעת בעלים או שוכר נחשב דירה לכל דבר, וכמי שגר בה, ולפיכך יש להשתתף בעירוב או לשכור ממנו.
רבי יהודה: "אינו אוסר" - כל שאין האדם מצוי במקום, אין דירתו יוצרת איסור.
רבי יוסי: "נכרי אוסר וישראל אינו אוסר", וטעמו "שאין דרך ישראל לבוא בשבת" - אין זו דרכו של ישראל לחזור לביתו בשבת; משנסע, נסע. ואולם הנכרי עשוי לחזור בשבת. נמצא שביסודו של דבר סובר רבי יוסי כרבי יהודה, שדירה בלא בעלים אינה אוסרת, ואין מי שאינו גר שם יוצר איסור. וההבדל ביניהם: רבי יוסי מדגיש שהנכרי אוסר דווקא מפני שהוא עשוי להגיע בשבת, בעוד היהודי לא יגיע.
רבי שמעון: "אפילו הניח ביתו והלך לשבות אצל בתו באותה עיר - אינו אוסר, שכבר הסיע מליבו". רבי שמעון עוסק בישראל שנשאר בתוך העיר ועזב את ביתו ללכת אצל בתו: אף שמבחינה טכנית בידו לחזור, אין חוששים לכך, שכן כבר הסיר מליבו את הרעיון של דירה בביתו לשבת זו. משהלך לשבות שם, אין חוששים שישנה את דעתו ויעזוב.
דיוק הגמרא: מדוע דווקא אצל בתו?
הגמרא מסייגת כאן הסתייגות מעניינת: דברי המשנה נאמרו דווקא בהולך לשבות אצל בתו. הגמרא מצביעה על תופעה חברתית - אצל בתו אין חוששים שייכנס למריבה עם חתנו, ולפיכך ודאי יישאר שם בשבת. ואולם ההולך לשבות אצל בנו, אין ביטחון מלא שיישאר שם, שכן חוששים שייכנס לחיכוך עם כלתו וייאלץ לחזור לביתו בשבת. זו אפוא הסיבה שנקטה המשנה בלשון "בתו" ולא "בנו".
לסיכום: במשנה זו נחלקו התנאים בדין דייר נעדר: לרבי מאיר, מדין "דירה בלא בעלים", אוסרים הן הנכרי הן הישראל; לרבי יהודה, אין הנעדר אוסר כלל; לרבי יוסי, הנכרי אוסר משום שדרכו לבוא בשבת, והישראל אינו אוסר; ולרבי שמעון, אף ההולך לשבות אצל בתו באותה עיר אינו אוסר, שכבר הסיע דעתו מביתו. ובגמרא נתבאר שדווקא אצל בתו נאמר הדבר, ולא אצל בנו, מחמת החשש שייאלץ לחזור.