עירובין, פרק ו', משנה ה'. משנה זו עוסקת בשיתופי מבואות. ראשית יש להקדים כי שיתופי מבואות אינם נעשים בפת דווקא, שלא כעירובי חצרות: עירובי חצרות נעשים אך ורק בפת, בלחם, ואילו שיתופי מבואות ניתן לעשות אף במיני מאכל ומשקה אחרים.
הדיון שבמשנה:
המשנה דנה בתרחיש שבו במקום שיצטרפו השכנים יחד ויביאו מיני מאכל לצורך שיתופי מבואות, כבר היו שותפים ביניהם במאכל או במשקה. האם ניתן להסתמך על שותפות קיימת זו?
שותפות ביין המונח בכלי אחד - בעל הבית היה שותף ביין עם שכניו, אותם שכנים שעמם עליו לעשות שיתופי מבואות, וכל היין מונח יחד בכלי אחד. בזה קובעת המשנה: "אינם צריכים עירוב".
שותפות ביין עם האחד ובשמן עם האחר - הרי אלו שני מיני מאכל שונים, ובהכרח הם מונחים בשני כלים נפרדים. ואף אם היו שניהם יין אלא שהיו בשני כלים, הרי זו בעיה. לפיכך "צריכים לערב": עליהם לעשות שותפות במאכל או במשקה כלשהו, במיוחד לצורך שיתופי מבואות.
ראוי לדייק: 'עירוב' האמור כאן אינו עירובי חצרות, שהרי עירובי חצרות טעונים פת דווקא. זהו מונח מושאל, וכוונתו לשיתופי מבואות - צירופן של החצרות השונות שבמבוי.
דעת רבי שמעון:
רבי שמעון חולק וסובר כי בין ששניהם ביין ובין שאחד ביין ואחד בשמן, רשאים הם להסתמך על השותפות הקיימת ולהשתמש בה כשיתופי המבואות שלהם.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי שיתופי מבואות נעשים אף במיני מאכל ומשקה שאינם פת, ולפיכך שותפות קיימת ביין המונח בכלי אחד פוטרת את השכנים מעשיית שיתוף לכתחילה; אך כשהשותפות היא בשני מינים או בשני כלים - צריכים לערב, ולדעת רבי שמעון די בשותפות הקיימת בכל אופן.