עירובין, פרק ה', משנה ה'. המשנה ממשיכה בפרטי מדידת התחום מן העיר: כיצד נקבע הסימן למקום שבו מסתיים התחום.
"אין מודדין אלא מן המומחה":
אין קובעים את סימני התחום על פי מדידתו של כל אדם, אלא על פי מומחה בלבד. רק בו אנו משתמשים כדי לקבוע היכן נגמר התחום.
ריבה במקום אחד ומיעט במקום אחר:
נעשתה המדידה בצד אחד של העיר, ומתברר שבמקום אחד יצא המרחק ארוך יותר מבמקום אחר, ואין כל סיבה להסביר זאת אלא בטעות שנעשתה באחד מן המקומות. כלומר, אין מדובר בעיר שהתרחבה בצד זה יותר מבצד האחר - הקו ישר - ואף על פי כן, כשמדדו ממקום אחד יצאו אלפיים אמה כאן, וכשמדדו ממקום אחר יצאו אלפיים אמה שם. במקרה כזה הולכים אחר המקום שבו יצאה המידה הגדולה יותר, שכן בכל הנוגע לעירובין ולעירוב תחומין אנו מקילים.
וכן כאשר שני מומחים מדדו: האחד קבע נקודה רחוקה יותר וטען שזהו שיעור אלפיים האמה, והאחר קבע נקודה קרובה יותר - שומעים למי שמדד את המרחק הגדול יותר.
נאמנותם של עבד ושפחה:
אפילו עבד ואפילו שפחה, שאינם אלא יהודים למחצה, "נאמנים לומר: עד כאן תחום שבת".
טעמן של הקולות:
הטעם לכל הקולות הללו הוא שלא אמרו חכמים את דיני התחומין באופן שנידרש להחמיר בהם. דין תחומין הוא מדרבנן, וכלל נקוט בידינו שספק דרבנן לקולא. כל המקרים הללו אינם אלא ספקות, ולפיכך לא נקבעו התחומין על פי חומרא אלא על פי קולא, ומשום כך אנו מקילים בכולם.
לסיכום: במשנה זו למדנו שאין מודדים את התחום אלא מן המומחה; שבמקום שיצאו שתי מידות שונות, מחמת טעות שבמדידה, הולכים אחר המידה המרובה - הן כשריבה במקום אחד ומיעט במקום אחר והן כששני מומחים נחלקו; ושאפילו עבד ושפחה נאמנים לומר עד כאן תחום שבת. וטעם הדבר: דיני התחומין הם מדרבנן, וספק דרבנן לקולא, שלא אמרו חכמים את הדבר להחמיר אלא להקל.