עירובין, פרק ד', משנה ה'. כאשר אדם הוא הבעלים של חפץ, תחום השבת שלו משפיע גם על חפציו, והחפצים מוגבלים לתחום שיש לבעליהם באופן אישי. משנתנו סובבת סביב השאלה: מה דינו של חפץ שאין לו בעלים כלל, חפץ הפקר שאינו שייך לאיש? האם קונה הוא תחום של אלפיים אמה באופן אוטומטי, או שאין לו תחום כלל ולפיכך מוגבל הוא לארבע אמות בלבד?
מי שישן בדרך:
על יסוד שאלה זו דנה המשנה בדינו של אדם שהיה ישן בשעה שנכנסה השבת: "מי שישן בדרך" - אדם שנרדם בדרך, "ולא ידע שחשכה" - ולא הבחין שהחשיך. הוא סבר שיתעורר קודם כניסת השבת, ולא כך היה: הוא ישן בשעת כניסת השבת, וכעת הוא מתעורר וכבר שבת. השאלה היא אם קנה שביתה, כלומר האם קבע לעצמו מקום בשנתו ויהיו לו אלפיים אמה, או לא.
בשאלה זו נחלקו התנאים:
רבי יוחנן בן נורי: יש לו אלפיים אמה. רבי יוחנן בן נורי סבור שאף חפצי הפקר, שאינם שייכים לאיש, קונים שביתה ויש להם אלפיים אמה; והישן אינו שונה מחפצי הפקר - הוא כביכול אינו שייך לאיש אלא לעצמו, ומעמדו זהה. כשם שלחפץ הפקר יש אלפיים אמה, כך גם אדם זה, שהיה מחוסר הכרה וחסר תנועה באותה שעה, קונה שביתה.
חכמים: "אין לו אלא ארבע אמות". וכן דעתם אף בחפצים שאין להם בעלים - אינם קונים שביתה, אין להם מקום משלהם ולפיכך מוגבלים הם לארבע אמות. ואף הישן, בהתעוררו, מוגבל לארבע אמות.
היכן בדיוק ממוקמות ארבע האמות?
מכאן עוברת המשנה לשאלה: מי שיש לו ארבע אמות בלבד, היכן הוא ממוקם ביחס אליהן?
רבי אליעזר: "והוא באמצען" - האדם עומד באמצע ארבע האמות, ומשמעות הדבר שהוא יכול להלך שתי אמות לכל כיוון. זאת שלא כדעת חכמים שלפניו, שאמרו "אין לו אלא ארבע אמות" וסברו שיש לו ארבע אמות לכל כיוון, כך שלמעשה מדובר בשמונה אמות לרוחב.
רבי יהודה: לכל כיוון שירצה להלך, רשאי הוא להלך ארבע אמות, באופן שהוא נמצא בנקודת ההתחלה של ארבע האמות, והוא הקובע היכן תהיינה ארבע האמות לפי הכיוון שבו יחליט להלך. עם זאת מודה רבי יהודה שמשבחר כיוון מסוים, אינו יכול לחזור בו ולפנות לכיוון האחר; מכאן ואילך הוא מוגבל. הרשות נתונה לו להחליט לאיזה כיוון ילך, אך משהחליט שזהו הכיוון שבו תהיינה ארבע אמותיו, שוב אין הוא יכול לשנות את דעתו.
לסיכום: משנה זו תולה את דין הישן שנכנסה עליו השבת בשאלת מעמדם של חפצי הפקר. לדעת רבי יוחנן בן נורי, כשם שחפצי הפקר קונים שביתה ויש להם אלפיים אמה, כך אף הישן; ולדעת חכמים, כשם שחפצי הפקר אינם קונים שביתה, כך אין לישן אלא ארבע אמות. בהמשך נחלקו במיקומן של ארבע האמות: לרבי אליעזר האדם עומד באמצען ובידו שתי אמות לכל כיוון, ולרבי יהודה בידו לבחור כיוון ולהלך בו ארבע אמות, ובלבד שלא יחזור בו לאחר שבחר.