עירובין, פרק ה', משנה ד'. במשנה זו נלמד כי המקום היחיד שבו ניתן להניח את העירוב בחצר הוא מקום שאילו היה אדם גר בו, היה נדרש להשתתף בעירוב חצרות. כלל זה נכון גם בהיפוכו: מקום שאינו מוגדר כאזור מגורים משמעותי - לא רק שהדר בו אינו יוצר צורך להצטרף לעירוב, אלא שאף אין אפשרות להניח בו את העירוב עצמו.
לשון המשנה:
"הנותן את עירובו בבית שער, אכסדרה או מרפסת - אינו עירוב, והדר שם אינו אוסר עליו" - המניח את עירובו במקומות אלו, לא עשה כלום. ואלו הם:
"בית שער" - הבית או תא השומר שהיו מציבים לפני הכניסה לחצר.
"אכסדרה" - מקום פתוח שיש בו גג בלבד, ללא מחיצות.
"מרפסת" - כמשמעה.
העירוב צריך להינתן במקום סגור, ולפיכך אין הנחתו במקומות אלו נחשבת עירוב. וכיוון שאין אלו מקומות מגורים משמעותיים, אף הדר בהם אינו אוסר: אם יש בחצר דייר אחד נוסף, ואדם אחר גר באחד מן המקומות הללו, אין הם יוצרים את הצורך בעירוב.
"אבל בבית התבן, בבית הבקר, בבית העצים ובבית האוצרות - הרי זה עירוב, והדר שם אוסר עליו" - ואלו הם:
"בית התבן" - מחסן המשמש לאחסון תבן.
"בית הבקר" - שטח המשמש לבהמות.
"בית העצים" - מקום לאחסון עצים.
"בית האוצרות" - כל סוג אחר של מחסן.
במקומות אלו מועילה הנחת העירוב, וממילא אף הדר בהם אוסר ויוצר את הצורך להשתתף בעירוב.
סייגו של רבי יהודה:
רבי יהודה מוסיף: "אימתי? בזמן שיש שם תפיסת יד של בעל הבית" - כאשר אדם גר באחד מן המקומות היוצרים צורך בעירוב, ואף אם מדובר בבית ממש שהוא שוכר, ולבעל הבית המשכיר נותרה שם 'תפיסת יד' - כלומר הזכות להחזיק באותו מקום חפצים משלו שאינם של השוכר - אין השוכר אוסר, שכן הוא נחשב כפוף לבעל הבית.
הגמרא מבארת כי החפצים שבעל הבית מחזיק שם צריכים להיות חפצים שאין אפשרות לטלטלם בשבת. שאם ניתן לטלטלם, עלול השוכר להוציאם בשבת, ואז תתבטל תפיסת ידו של בעל הבית ותיפסק שליטתו על אותו שטח, וממילא יזכה הדייר - השוכר או הגר שם - בזכויות המקום, ויהפוך לאוסר היוצר את הצורך להשתתף בעירוב.
לסיכום: במשנה זו למדנו את הזיקה שבין כשרות המקום להנחת העירוב לבין כוחו של הדר בו לאסור: בית שער, אכסדרה ומרפסת אינם מקומות עירוב, ואף הדר בהם אינו אוסר; בית התבן, בית הבקר, בית העצים ובית האוצרות כשרים להנחת העירוב, והדר בהם אוסר. ולדעת רבי יהודה, כל זה כאשר אין לבעל הבית תפיסת יד במקום - שאם נותרו שם חפציו שאינם ניתנים לטלטול בשבת, בטלה זכותו של הדייר ואינו אוסר.