עירובין, פרק ד', משנה ד'. משנה זו עוסקת במי שקבע את שביתתו בדרך, ולאחר מכן נוכח כי למעשה הוא מצוי בתוך תחומה של עיר, ולא הבחין בכך.
המקרה שבמשנה:
אדם היה מהלך בדרך בערב שבת, נכנסה השבת והוא יושב בדרך, בסברו שהוא נמצא מחוץ לתחום. עמד על רגליו וראה שהוא סמוך לעיר, ונמצא שהוא מצוי בתוך תחומה של אותה עיר.
דעת רבי מאיר:
אומרת המשנה: "הואיל ולא היתה כוונתו לכך" - כיוון שלא היתה כוונתו לקבוע את שביתתו בעיר, "לא יכנס". ולמעשה, כיוון שהוא נמצא בתוך אלפיים אמה מן העיר, רשאי הוא להיכנס אליה, שהרי היא בכלל אלפיים האמה שלו; אך אין הוא רשאי להלך בתוך העיר מעבר לאותן אלפיים אמה. אלו דברי רבי מאיר.
דעת רבי יהודה:
"ייכנס" - רבי יהודה מתיר לו להיכנס לעיר.
מעמדו כבני העיר - ולא זו בלבד, אלא שדינו כמי שקבע את שביתתו בעיר עצמה: הרי הוא ככל אנשי העיר, ויש לו אלפיים אמה לכל צד מן העיר.
וטעם הדבר: קניית השביתה במקום שהותו נעשתה בטעות, שהרי אילו היה יודע שם שהוא מצוי בתוך תחום העיר, היתה כוונתו לקבוע את שביתתו בעיר.
המעשה ברבי טרפון:
לחיזוק עמדתו מביא רבי יהודה מעשה שהיה: "מעשה היה ונכנס רבי טרפון בלא מתכוון" - רבי טרפון נכנס לעיר והתנהג כאחד מבניה, כמי שהתכוון מלכתחילה לשבות בעיר, והשתמש בכולה, אף שלא היה מודע מתחילה לכך שהוא נמצא בתוך תחומה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דינו של מי שקבע שביתתו בדרך בסברו שהוא מחוץ לתחום, ונמצא שהוא בתוך תחומה של עיר. לדעת רבי מאיר, כיוון שלא היתה כוונתו לשבות בעיר, אין הוא רשאי להלך בתוכה אלא בכלל אלפיים האמה שלו; ולדעת רבי יהודה, ייכנס ודינו כאחד מבני העיר, ולו אלפיים אמה לכל צד ממנה, שכן שביתתו במקומו נקנתה בטעות - וכפי שמוכיח מן המעשה ברבי טרפון שנכנס לעיר בלא מתכוון.