עירובין, פרק ב', משנה ד'. המשנה ממשיכה לדון בהלכות פסי ביראות - אותן זוויות ישרות המקיפות את הבאר ומכשירות את השטח שסביבה כרשות היחיד.
מחלוקת רבי יהודה וחכמים בדרך הרבים:
"רבי יהודה אומר: אם היתה דרך הרבים מפסקתן - יסלקנה לצדדין" - אם רשות הרבים עוברת ממש דרך פסי הביראות ומפסיקה ביניהם, יש להסיטה לצדדים כך שתעבור מחוץ להיקף הפסים. טעם הדבר: פסי הביראות אינם מחיצות אמיתיות ומלאות, אלא דבר הדומה למחיצות בלבד, ומאחר שרובם פרוץ - יכולה רשות הרבים לבטלם ולעכב את היקף הפסים מלתפקד ככתלים ממשיים ומלהיחשב רשות היחיד.
"וחכמים אומרים: אינו צריך" - לדעת חכמים אין צורך להסיט את דרך הרבים לצדדים. העובדה שהציבור עובר בתוך השטח אינה מונעת ממנו לשמש כרשות היחיד, ולפיכך מותר להוציא מים מן הבור, שהוא רשות היחיד, אל השטח המוקף בפסי ביראות, והמים נשארים בתוך רשות היחיד.
ההבדל בין בור לבאר ובין רבים ליחיד:
בור - מים עומדים. אין אלו מים זורמים, ולפיכך הם עלולים להתכלות בקלות.
באר - מקור מים קבוע, שאינו נוטה להתכלות בנסיבות רגילות.
של רבים - הרבים מזכירים זה לזה, ואם כלו המים ידעו שלא להשתמש בפסים.
של יחיד - אדם פרטי עלול שלא לשים לב שכלו המים, ולהמשיך לסבור שמותר לו לטלטל.
הלכה היא שפסי ביראות מועילים רק כאשר יש באר פעילה זמינה. משעה שאין בה מים, שוב אין הפסים מתפקדים כרשות היחיד, והמוציא מן הבור ומניח בצידו מחלל את השבת. מכאן ההבחנה בין רבים ליחיד: אצל היחיד קיים חשש שלא יזכור, ואצל הרבים - זה מזכיר לזה.
שיטת רבי עקיבא:
התנא קמא קובע: "אחד בור הרבים ובאר הרבים ובאר היחיד - עושין להן פסין" - בכל אלו חלות הלכות פסי ביראות:
בור הרבים - אף שמדובר במים העלולים להיגמר, מאחר שהוא של רבים - יזכירו זה לזה כשיכלו המים.
באר הרבים - אין המים עלולים להיגמר.
באר היחיד - אף שהוא יחיד, אין המים עלולים להיגמר, שכן זו באר ומעיין זורם.
"אבל לבור היחיד - עושין לו מחיצה גבוה עשרה טפחים, דברי רבי עקיבא" - בבור של יחיד, שהוא מים עומדים העלולים להיגמר, והוא עלול שלא לשים לב שכלו המים ושהפסים שוב אינם מועילים - שם נדרשת מחיצה ממשית ומלאה בגובה עשרה טפחים. זו דעתו של רבי עקיבא: מתירים פסי ביראות בבור הרבים, בבאר הרבים ובבאר היחיד, אך לא בבור היחיד, שכן בבור היחיד מצטרפים שני חסרונות כאחד: המים עלולים להיגמר, והוא יחיד שעלול שלא לשים לב לכך.
שיטת רבי יהודה בן בבא:
"רבי יהודה בן בבא אומר: אין עושין פסין אלא לבאר הרבים" - רבי יהודה בן בבא מחמיר: פסי ביראות מועילים רק בבאר שמימיה אינם כלים, וכשהיא של רבים. בשלושת המקרים האחרים יש לעשות מחיצה ממשית בגובה עשרה טפחים.
לסיכום: במשנה זו נחלקו רבי יהודה וחכמים בדין דרך הרבים העוברת בין פסי הביראות - האם יש להסיטה לצדדים מפני שהפסים אינם מחיצות מלאות, או שאין בכך צורך. בהמשך עמדנו על שני הפרמטרים הקובעים: בור (מים עומדים העלולים לכלות) לעומת באר (מקור קבוע), ורבים (המזכירים זה לזה) לעומת יחיד (שעלול לשכוח). לדעת רבי עקיבא פסי ביראות מועילים בבור הרבים, בבאר הרבים ובבאר היחיד, ורק בבור היחיד - שבו מצטרפים שני החסרונות - נדרשת מחיצה בגובה עשרה טפחים; ולדעת רבי יהודה בן בבא אין עושים פסין אלא לבאר הרבים בלבד, ובשאר המקרים נדרשת מחיצה ממשית.