עירובין, פרק ז', משנה ד'. במשנה הקודמת למדנו כי חריץ יכול לשמש מחיצה המפרידה בין שתי חצרות. משנתנו ממשיכה ברעיון זה ובוחנת מה דינו של חריץ שהונח עליו נסר.
"נתן עליו נסר":
נסר שרוחבו ארבעה טפחים, שהונח על גבי החריץ, נעשה כפתח בין שתי החצרות, שכן הוא מאפשר מעבר חופשי מצדו האחד של החריץ אל צדו השני. אף שהחריץ הפריד בין החצרות, הרי שעתה נפתח ביניהן כעין פתח.
"וכן שתי גזוזטראות זו כנגד זו":
המשנה מלמדת דין דומה בשתי מרפסות העומדות זו מול זו: אם הונח ביניהן קרש שרוחבו ארבעה טפחים, שאדם יכול לעבור עליו ממרפסת למרפסת, דינן כדין שתי חצרות שיש ביניהן פתח.
בשני המקרים הללו הרשות נתונה בידיהם, בדיוק כדין שתי חצרות שיש פתח ביניהן:
"מערבין שנים" - כל אחת מהן יכולה לעשות עירוב נפרד לעצמה.
"ואם רצו מערבין אחד" - ואם ירצו, יכולות הן לערב יחד בעירוב משותף.
"פחות מכאן":
אולם אם רוחב הקרש פחות מארבעה טפחים - אין אדם מהלך עליו בנקל, שאין הוא לוליין המהלך על חבל דק. לפיכך אין רואים בו פתח, והחריץ (או המרווח שבין המרפסות) נותר כמפריד. משום כך דינם: "מערבין שנים ואין מערבין אחד" - כל אחת מן החצרות חייבת לערב בנפרד, ואין באפשרותן לערב יחד.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי נסר ברוחב ארבעה טפחים המונח על החריץ, וכן קרש ברוחב זה המונח בין שתי גזוזטראות שזו כנגד זו, נחשבים כפתח המאפשר מעבר - ולפיכך "מערבין שנים, ואם רצו מערבין אחד". פחות מארבעה טפחים אין דרך מעבר, ההפרדה נותרת בעינה, ו"מערבין שנים ואין מערבין אחד".