עירובין, פרק ו', משנה ד'. המשנה שלפנינו פותחת בשאלת הזמן: מאימתי ניתן לבטל רשות? 'ביטול רשות' הוא הצהרתו של מי שלא השתתף בעירוב, שהשליטה שלו בחצר - חלקו בשליטה בחצר - בטלה ומבוטלת, וזאת כדי לאפשר לשאר בני החצר לטלטל מבתיהם אל תוך החצר. השאלה היא באיזה זמן ניתן לעשות זאת.
מאימתי מבטלין רשות:
בית שמאי: יש לבטל את הרשות לפני שבת, מבעוד יום.
בית הלל: ניתן לבטל אף לאחר שהחשיך, אף לאחר שנכנסה שבת.
הגמרא מבארת כי שורש המחלוקת נעוץ בהגדרת מהותו של ביטול רשות:
לדעת בית שמאי: ביטול רשות הוא מעשה הקנאה - האדם מקנה ומוסר את שליטתו לשאר הדיירים, וקניין מסוג זה אין בידו לעשות בשבת.
לדעת בית הלל: אין זה קניין כלל, אלא הימנעות בלבד. האדם מצהיר שלא תהיה לו שליטה בחצר, וממילא, כדבר הבא מאליו, השליטה מסורה לאחרים - לא מפני שנתן להם דבר, אלא מפני שסילק את עצמו.
המבטל רשותו וחזר והוציא את כליו:
המשנה ממשיכה ודנה במי שביטל את רשותו, ולאחר מכן הוציא את כליו מביתו אל החצר בטרם הספיקו חבריו להוציא את כליהם - הוצאה המגלה את חזקתם ושליטתם בחצר. מה דינו של המוציא?
רבי מאיר (התנא קמא של המשנה): "בין בשוגג בין במזיד - הרי זה אוסר" - בין שהוציא בשוגג, ששכח והוציא את חפציו, ובין שהוציא במזיד כדי לחזור בו מביטולו, הרי הוא אוסר על שכניו להוציא מבתיהם אל החצר, שכן ביטל את ביטול הרשות. ראוי לציין כי עיקר הטעם הוא במזיד, אלא שמחמת המזיד אוסרים אף בשוגג, כדי להשוות את הדין.
רבי יהודה חולק: "במזיד אוסר, בשוגג אינו אוסר" - אם חזר בו במזיד מביטול רשותו, בטרם הספיקו האחרים להחזיק ברשות, הרי הוא אוסר. אך בשוגג אינו אוסר: משהוציא שלא במתכוון, אין בהוצאה זו גילוי של חזרה מביטול רשותו, ושאר הדיירים מותרים להוציא מבתיהם אל החצר.
לסיכום: במשנה זו למדנו את מחלוקת בית שמאי ובית הלל בזמן ביטול הרשות - מבעוד יום או אף לאחר שהחשיך - התלויה בשאלה אם ביטול רשות הוא הקנאה או הימנעות בלבד. כמו כן למדנו את דין המבטל רשותו והוציא את כליו קודם שהחזיקו חבריו בחצר: לדעת רבי מאיר אוסר בין בשוגג בין במזיד, ולדעת רבי יהודה אוסר במזיד בלבד.