לפנינו משנה ד' בפרק ה' במסכת עירובין. המשנה עוסקת בשני עניינים: בחלקה הראשון - כיצד למדוד את תחום השבת באופן אחיד, כך שכאשר עיר מציבה את הסימנים במקום שבו מסתיים התחום, ייעשו כל המדידות בצורה אחת ושווה; ובחלקה השני - מה דינה של המדידה כאשר מגיעים למקום שאין קל לבצע בו את המדידה מבחינה פיזית.
"אין מודדין אלא בחבל של חמישים אמה":
המשנה פותחת: "אין מודדין אלא בחבל של חמישים אמה, לא פחות ולא יותר" - אין מודדים בשום כלי אחר אלא בחבל שאורכו חמישים אמה בדיוק. בשורש הדברים שני חששות:
חבל קצר מחמישים אמה: המודדים נוטים למתוח אותו בכוח רב יותר, ונמצא שאורך התחום מתארך יתר על המידה.
חבל ארוך מחמישים אמה: הנטייה היא שלא למתוח אותו במידה מספקת, ואז נוצר שקע בקו המדידה, ובסופו של דבר התחום מתקצר.
"ולא ימדוד אלא כנגד לבו":
אף אופן האחיזה בחבל צריך להיות אחיד: המודדים אוחזים את החבל כנגד לבם, וכיוון שהם בערך באותו גובה, נמתח החבל בקו ישר ואינו נוטה בזווית - שהזווית תופסת חלק מן המרחק ומשבשת את המדידה.
מדידה בשטח משופע - "מבליעו":
מה דין מדידה כאשר "היה מודד והגיע לגיא" - לעמק תלול, "או גדר"? כפשוטו 'גדר' משמעו גדר, אך למעשה הכוונה לגדר שנפלה, שהיא כערמת אבנים המהווה שיפוע או דמוית גבעה. בהמשך מזכירה המשנה גם הר. ובכל אלו: "מבליעו וחוזר למידתו" - מבליע את המקום וממשיך במדידתו.
מהי הבלעה? היו לוקחים את אותו חבל וקושרים אותו לעמודים גבוהים, ולפחות כשמדובר בערמה או במקום שיש לו גובה, היו מודדים בחבל מעל הערמה, ומשם ממשיכים למדוד כנגד החזה. כשמדובר בעמק, אפשר לעשות זאת אף בלי עמודים, ודי באחיזת החבל כנגד החזה. נקודת המשנה היא שאין לוקחים בחשבון את השיפוע, בין של העמק ובין של ערמת האבנים, במדידת אלפיים האמות.
וכן ממשיכה המשנה: "הגיע להר - מבליעו וחוזר למידתו". ההר דינו כערמת האבנים: משתמשים בקנים כדי לעבור מעל ההר ולמדוד את אותו אזור, ומשם ממשיכים במדידה.
"ובלבד שלא יצא חוץ לתחום":
אם רוחב הגיא או ההר עולה על חמישים אמה, אין אפשרות להבליעו באותו קו, והמודד זז לאורך קו הגבעה - דרומה או צפונה - עד שימצא מקום שאין בו חמישים אמה. הדבר מותר, אך בתנאי "שלא יצא חוץ לתחום": ההיתר לזוז מן הקו המקורי כדי להבליע ולמצוא רוחב של פחות מחמישים אמה קיים רק כל זמן שאין צורך לצאת מחוץ לתחום. אבל אם כדי למצוא מקום כזה יש לצאת חוץ לתחום, אין הדבר מותר. מדוע? משום שהרואים את המדידה מתבצעת שם יסברו שהתחום מגיע עד לשם, ואין זה כך - הרי המדידה נעשית רק כדי למצוא דרך למדוד את התחום במקום המקורי, והמודד עתיד לחזור לאותו מקום ולהמשיך שם במדידתו; אלא שהרואים אותו מודד למטה יחשבו שהתחום עובר שם.
"שמקדרין בהרים":
ומה הדין אם אין למצוא מקום כלשהו בתוך התחום שבו רוחב הגיא או ההר פחות מחמישים אמה? על כך אומרת המשנה: "אין יכול להבליעו - בזה אמר רבי דוסתאי בר רבי ינאי משום רבי מאיר: שמעתי שמקדרין בהרים". רבי דוסתאי, בנו של רבי ינאי, אמר בשם רבי מאיר שיש לו מסורת שמנקבים את ההרים.
הגמרא מבארת שקידור ההרים הוא שיטת מדידה: בעלייה במדרון או בירידה לגיא, היו לוקחים חבל קצר של ארבע אמות. העומד למטה היה אוחז את החבל כנגד לבו, והעולה בהר שמעליו היה מודד כנגד רגליו בתחתיתו. בדרך זו קיצרו את המרחק, כלומר הוציאו את מרחק המדרון מכלל המדידה, ובכך קיבלו קריאה קרובה למדויק של המרחק כפי שהיה נמדד בקו ישר דרך ההר, בלי להתחשב במדרון.
תנאי ההבלעה והקידור:
נקודה חשובה מאוד: כל עניין ההבלעה - הבלעת המדרון בעזרת קנים - וכן שיטת "מקדרין בהרים", נאמרו רק כאשר השיפוע, בעלייה או בירידה, הוא עשרה טפחים לכל חמש אמות של התקדמות; כלומר על כל חמש אמות במישור האופקי יש תנועה אנכית של עשרה טפחים. אך אם התנועה של עשרה טפחים בעלייה או בירידה מתרחשת בתוך ארבע אמות בלבד - שזו זווית חדה יותר - אמרו חכמים שאפשר להקל, ולאמוד את שיעור המקום ולנוע על פי אומדן זה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את כללי אחידות המדידה - חבל של חמישים אמה בדיוק, לא פחות ולא יותר, ואחיזתו כנגד הלב; את דין ההבלעה בגיא, בגדר שנפלה ובהר, שאין מתחשבים בשיפוע במדידת אלפיים האמות; את התנאי שאין יוצאים חוץ לתחום כדי להבליע, מפני הרואים; ואת שיטת "מקדרין בהרים" בחבל של ארבע אמות כשאי אפשר להבליע, על תנאיה ושיעורי השיפוע שבהם היא נוהגת.