עירובין, פרק ב', משנה ג'. במשנה הקודמת הגענו למסקנה שניתן להרחיב את השטח של הפסין סביב הבֵּירות - סביב הבארות - כמידת הצורך, כל עוד יש בידינו פסין ולוחות במספר מספיק, כך שלא יישאר בין הלוחות רווח של יותר משלוש עשרה אמות ושליש, או עשר אמות. במשנה שלפנינו נביא דעה הסוברת שיש לדבר הגבלה.
דעת רבי יהודה:
"רבי יהודה אומר: עד בית סאתיים" - מותר לפרוס את פסי הביראות סביב הבאר רק עד למקום שבו נכלל ביניהם שטח של בית סאתיים, שהוא חמשת אלפים אמות מרובעות.
תשובת חכמים:
"אמרו לו: לא אמרו בית סאתיים אלא לגינה ולקרפף" - חכמים חולקים וסוברים שאין כאן הגבלה כלל. הגבלת בית סאתיים נאמרה במקום אחד בלבד: כאשר מקיפים גינה או קרפף.
גינה - שטח נטוע.
קרפף - שטח המופרש מחוץ לעיר, לאחסון עצים וכדומה.
שני אלה נחשבים כשטחים שלא הוקפו לדירה - אין הם מוקפים לצורך מגורים אלא לאחסון בלבד. לפיכך מוטלת עליהם הגבלה: בהיעדר מחיצות אמיתיות, אין השטח יכול לעלות על בית סאתיים, כלומר על חמשת אלפים אמות מרובעות.
"אבל אם היה דיר או סהר, מוקצה או חצר":
דיר - מקום לבהמות.
סהר - אף הוא שטח המשמש לבהמות.
מוקצה - כמין חצר אחורית מאחורי הבתים.
חצר - חצר הבית.
בשטחים אלו נאמר "אפילו בית חמשת כורין" - כור הוא שלושים סאה, וחמישה כורין הם מאה וחמישים סאה. שטח עצום, במקום שתי סאה בלבד. ולא זו אף זו: "אפילו בית עשרת כורין" - שלוש מאות סאה, שטח עצום שמותר להקיף. וכל זה משום שהוקף לדירה: שטחים אלו נחשבים מקום מגורים, שאף בדיר לבהמות יש מקום שבו שוהה הרועה. מכיוון שאלו מקומות שאדם משתמש ושוכן בהם, יכולים הם להיות גדולים עד למידה מופלגת.
יישום הדברים בפסי ביראות:
לדעת חכמים, אותו דין נכון גם בפסי הביראות: אף הם נחשבים כשטח מגורים רגיל, שכן זו פונקציה ופעולה אנושית רגילה - השקאת הבהמה, נטילת מים לצרכיו ולצורכי ביתו. משום כך זהו אזור פונקציונלי הנחשב מוקף לדירה, ולפיכך הוא יכול להתרחב כמידת הצורך ואינו מוגבל לבית סאתיים כדעת רבי יהודה.
לסיכום: נחלקו רבי יהודה וחכמים בהגבלת השטח שבתוך פסי הביראות. לרבי יהודה מוגבל השטח לבית סאתיים; ולדעת חכמים הגבלה זו נאמרה בגינה ובקרפף בלבד, שאינם מוקפים לדירה, ואילו דיר, סהר, מוקצה וחצר - וכמותם פסי הביראות - מוקפים לדירה, ולכן מותר להרחיקם כמידת הצורך, אף בית חמשת כורין ואף בית עשרת כורין. וכפי שלמדנו במשנה הקודמת, הכל בתנאי שמוסיפים פסין נוספים כך שיישמר הרווח שבין הלוחות - עשר אמות או שלוש עשרה אמות ושליש - הכל לפי השיטות שנחלקו בהן רבי מאיר ורבי יהודה.