מסכת עירובין, פרק ט', משנה ג'. בהמשך למשנה הקודמת, שבה עסקנו בחצר שאיבדה את הקיר המפריד בינה לבין רשות הרבים, ממשיכה המשנה ועוסקת בחצר שנפרצה - אלא שכאן הפרצה נעשתה משתי רוחותיה, משני צדדיה.
"חצר שנפרצה לרשות הרבים משתי רוחותיה":
הגמרא מבארת כי הכוונה לפרצה שנעשתה בקרן, בזווית הפינה, ומשום כך אין שם דבר בקרן עצמה. בדרך כלל אין הפרצה נחשבת פרצה הפוסלת אלא אם היא רחבה עשר אמות, אך כאן אין צורך בשיעור זה. הטעם לכך: פרצה בקרן אינה נחשבת פתח, שכן אין דרך העולם לעשות פתחים בקרנות, ולפיכך יש לה דין של פרצה ולא של פתח.
המשנה מוסיפה ומונה מקרים נוספים:
"וכן בית שנפרץ משתי רוחותיו" - לא רק חצר, אלא אף בית שנפרץ בשתי רוחות בזווית הפינה.
"וכן מבוי שניטלו קורותיו ולחייו" - מבוי צריך שיהיה בו היתר טלטול, בקורה (קרש המונח על פתחו) או בלחי (עמוד בצדו), כסימן בתחילת המבוי. כאן ניטלו הקורה והלחי בשבת עצמה.
מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי:
בכל אחד מן המקרים הללו, שאירעו בשבת עצמה, נחלקו התנאים:
רבי יהודה: "מותרין לאותה שבת ואסורין לעתיד לבוא" - הטלטול מותר באותה שבת, שהרי השבת נכנסה בהיתר: המחיצה הייתה קיימת, וכן הקורה או הלחי. אך לשבת הבאה יהיה הדבר אסור, שכן שבת זו תיכנס ללא התועלת שבמחיצה, בקורה ובלחי.
רבי יוסי: "אם מותרין לאותה שבת - מותרין לעתיד לבוא, ואם אסורין לעתיד לבוא - אסורין לאותה שבת" - אין לחלק בין השבתות: אם הטלטול מותר באותה שבת, ראוי שיהיה מותר אף לשבת הבאה; ואם הוא אסור לעתיד לבוא, ראוי שיהיה אסור אף באותה שבת שבה נפרצה המחיצה או ניטלו הקורה והלחי. ולמעשה כוונתו לומר, שכשם שהדבר יהיה אסור לאחר מכן, כך הוא אסור אף בשבת זו עצמה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי חצר או בית שנפרצו משתי רוחותיהם בקרן - אין הפרצה נחשבת פתח ואין צורך בשיעור עשר אמות, לפי שאין דרך לעשות פתח בקרן; וכן מבוי שניטלו קורותיו ולחייו. לדעת רבי יהודה הטלטול מותר באותה שבת ואסור לעתיד לבוא, שכן השבת נכנסה בהיתר, ולדעת רבי יוסי אין לחלק בין השבתות, ולמעשה הדבר אסור אף באותה שבת עצמה.