עירובין, פרק ה', משנה ג'. משנה זו ממשיכה את הרעיון שהובע במשנה הקודמת: כאשר המרחק בין שתי עיירות הוא מאה ארבעים ואחת ושליש אמות או פחות מכך, נחשבות שתי העיירות כמצורפות לעיר אחת, ומודדים את התחום מן הצד החיצוני של שתיהן כעיר אחת.
החידוש שבמשנתנו:
משנתנו כוללת גרסה מורחבת של יסוד זה: שתי עיירות שהמרחק ביניהן גדול ממאה ארבעים ואחת ושליש אמות, ובאה עיר שלישית ומצרפת אותן. עיר זו אינה ממוקמת ישירות על הקו שבין השתיים, אלא בצד - בתוך אלפיים אמה משתי העיירות - כך שנוצרת בין שלוש העיירות צורת משולש.
לשון המשנה: "שלושה כפרים המשולשין - אם יש בין שנים החיצונים מאה וארבעים ואחת ושליש". התנאי הוא, שאם היה בידנו לקחת את העיר האמצעית ולהעמידה בין שתי החיצונות, היה נוצר:
מרחק של מאה ארבעים ואחת ושליש אמות בין העיר האמצעית לעיר שמימין.
מרחק של מאה ארבעים ואחת ושליש אמות בין העיר האמצעית לעיר שמשמאל.
אין הכוונה, אם כן, שיש בפועל בין שתי העיירות החיצונות מאה ארבעים ואחת ושליש אמות; ייתכן שיש ביניהן יותר מכך. המדידה היא תיאורטית: מה היה המרחק אילו הונחה האמצעית ביניהן.
במקרה כזה נוטלים את העיר האמצעית ומתייחסים אליה כאילו היא עומדת באמצע, ושלוש העיירות נעשות כעיר אחת ממש. מעתה מודדים אלפיים אמה לתחום השבת משפתן החיצונה של שלוש העיירות כלפי חוץ.
לסיכום: שלוש עיירות העומדות בצורת משולש מצטרפות לעיר אחת, אף שהמרחק בין שתי החיצונות עולה על מאה ארבעים ואחת ושליש אמות, ובלבד שהעיר האמצעית - אילו הועמדה ביניהן - הייתה רחוקה מכל אחת מהחיצונות מאה ארבעים ואחת ושליש אמות בלבד. שלושתן נחשבות אז לעיר אחת, ותחום האלפיים נמדד משפתן החיצונה.