עירובין פרק ב, משנה ג. משנה זו עוסקת בשני אזורים נפרדים - חצר ומרפסת - שלא עשו עירוב זה עם זה, ובחפץ הניצב בגובה מסוים באחד מהם. השאלה הנדונה היא: בשליטתו של מי נמצא אותו חפץ?
לשאלת השליטה נודעת השלכה מעשית: אם לאחד האזורים שליטה בלעדית על החפץ, רשאים אנשיו להוציא חפצים מבתיהם ולהניחם עליו. אך אם שני האזורים שולטים בו, נאסר הדבר על שניהם, שכן מקום שנוחות השימוש בו משותפת לשתי הרשויות דינו כאזור שהשליטה בו משותפת, וכדי להשתמש בו נדרשות שתיהן לעשות עירוב יחד. כיוון שלא עירבו, נאסר אותו אזור על שתיהן.
התמונה שלפנינו:
המשנה פותחת: "אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו ולא עירבו". מדובר במבנה שבו חדרים פונים אל החצר, ולמעלה מהם מרפסת (גזוזטרה) שבתים נפתחים אליה, וגרם מדרגות יורד ממנה אל החצר. אנשי החצר הם הגרים בבתים הפונים לחצר, ואנשי המרפסת הם הגרים בבתים הפונים למרפסת. השניים שכחו ולא עירבו זה עם זה, אך כל קבוצה עשתה עירוב לעצמה: אנשי החצר מוציאים מבתיהם אל החצר, ואנשי המרפסת מוציאים מבתיהם אל המרפסת, אך אין הם מכניסים מרשות זו לזו, שהרי לא עשו עירוב חצרות יחד.
"כל שגבוה עשרה טפחים - למרפסת":
חפץ העומד בחצל וגובהו עשרה טפחים, כאשר הוא סמוך למרפסת - נמצא בשליטתה הבלעדית של המרפסת. הטעם: דבר שגובהו עשרה טפחים אינו נוח לשימוש לאנשי החצר, ואילו לאנשי המרפסת - שהוא בתוך עשרה טפחים מגובה המרפסת - נוח להשתמש בו. לפיכך רשאים אנשי המרפסת להביא אליו חפצים מבתיהם, ואנשי החצר אינם רשאים.
"פחות מכאן - לחצר":
אם החפץ נמוך מעשרה טפחים - הוא לחצר. הגמרא מסייגת את הלשון "לחצר": אין הכוונה לחצר בלבד, אלא "אף לחצר" - לחצר בנוסף למרפסת. וכיוון שהוא בשליטתן של שתיהן, נאסר על שתיהן להשתמש בו ולהניח עליו חפצים.
"חוליית הבור והסלע":
המשנה ממשיכה ומונה סוגי חפצים נוספים העומדים בחצר: 'חוליית הבור' - העפר שנחפר מתוך הבור או הבאר, והוא מונח כמעין שפה מוגבהת סביב הבאר; והסלע - סלע בכלל. גם בהם:
גבוהים עשרה טפחים - למרפסת, בשליטתה הבלעדית, ואנשי המרפסת רשאים להניח עליהם חפצים.
פחות מכאן - לחצר, ופירושו אף לחצר, ולפיכך אסורים בהם שניהם.
"במה דברים אמורים - בסמוכה":
מתי נאמר הכלל שדבר הגבוה עשרה טפחים נמצא בשליטת המרפסת בלבד? רק "בסמוכה" - כאשר אותו חפץ סמוך למרפסת. אבל "במופלג" - כשהוא מרוחק ממנה במרחק אופקי, לא בגובה - אפילו גבוה עשרה טפחים ואף למעלה מכך, הרי הוא לחצר, ואף כאן פירושו גם לאנשי החצר, ולפיכך אסורים שניהם להניח עליו את חפציהם עד שיערבו.
"ואיזו היא סמוכה":
מהו הגדר המבחין בין סמוך לרחוק? "כל שאינה רחוקה ארבעה טפחים" - כל שאינו מרוחק ארבעה טפחים, כלומר שהוא בתוך ארבעה טפחים מן המרפסת. סיפא זו מסייגת את ראש המשנה: אין די בכך שהחפץ יהיה גבוה עשרה טפחים, אלא נדרש שיהיה גם בתוך ארבעה טפחים מן המרפסת. אחרת יהיה שייך לחצר ולמרפסת גם יחד, ויהיה אסור לשניהם להשתמש בו עד שיעשו עירוב יחד.
לסיכום: במשנה זו למדנו בחצר ומרפסת שלא עירבו זו עם זו, וכל אחת עירבה לעצמה. חפץ העומד בחצר, גבוה עשרה טפחים וסמוך למרפסת בתוך ארבעה טפחים - בשליטתה הבלעדית של המרפסת, ואנשיה רשאים להניח עליו מבתיהם. חפץ נמוך מעשרה טפחים, וכן חפץ גבוה אך מופלג ורחוק ארבעה טפחים מן המרפסת - שייך אף לחצר, וכיוון שהשליטה בו משותפת, אסורים בו שניהם עד שיעשו עירוב יחד. וכן הדין בחוליית הבור ובסלע.