עירובין, פרק ז', משנה ג'. אף משנה זו ממשיכה לדון בדברים המפרידים בין שתי חצרות, וכעת נעסוק בהפרדה שאינה בנויה מלמעלה אלא חצובה מלמטה - חריץ.
"חריץ שבין שתי חצרות":
המשנה פותחת: "חריץ שבין שתי חצרות עמוק עשרה ורחב ארבעה" - חריץ המצוי בין שתי חצרות, שעומקו עשרה טפחים ורוחבו ארבעה טפחים. חריץ כזה פועל בדיוק כפי שפועל כותל בגובה עשרה טפחים: הוא מהווה מחיצה המפרידה בין שתי החצרות.
מדוע נדרש כאן רוחב של ארבעה טפחים:
במשנה הקודמת הזכרנו כי מחיצה אינה צריכה להיות רחבה ארבעה טפחים, ורוחב ארבעה הוזכר שם באותו מקרה של כותל מטעם אחר בהלכה - משום שראש הכותל נחשב רשות בפני עצמה, אזור משלו. אך בחריץ הדין שונה: אם אין רוחבו ארבעה טפחים, אינו נחשב מחיצה כלל, שכן בפחות מארבעה טפחים בני אדם פוסעים מעליו בנקל, ואין הוא מספק מחיצה. אולם משהוא רחב ארבעה טפחים ועמוק עשרה, הרי הוא מחיצה בין השתיים, ולפיכך "מערבין שניים ואין מערבין אחד" - יש לעשות שני עירובין נפרדים, ואין רשות לעשות עירוב אחד משותף.
חריץ שנתמלא:
מכאן דנה המשנה במה שקורה כאשר החריץ מתמלא בחפצים. באיזה שלב נחשב המילוי כמבטל את קיומו של החריץ, עד שהוא נראה כמלא באופן קבוע ואין לו דין מחיצה?
"אפילו מלא קש או תבן" - אף אם החריץ מלא בסוגי קש שונים, עדיין נחשב מחיצה, משום שמילוי זה אינו עתיד להישאר במקומו. דרכם של בני אדם לסלקו, ואין הם משאירים אותו שם, אלא לוקחים אותו למאכל בהמה וכיוצא בזה - ואף בשבת יכולים ליטלו. לפיכך אין המילוי מבטל את המחיצה.
"מלא עפר או צרורות" - אם נתמלא החריץ עפר או אבנים, כיוון שדרך בני אדם להשאירם שם, ובוודאי שאין הם יכולים להזיזם בשבת, הדין הוא "מערבין אחד ואין מערבין שניים". הרי זה כאילו אין החריץ קיים ואין כאן כותל כלל, ומשאין כותל - שתי החצרות נחשבות כחצר אחת, ועליהן לעשות עירוב אחד משותף, ואין הן יכולות לעשות שני עירובין נפרדים.
לסיכום: במשנה זו למדנו שחריץ עמוק עשרה ורחב ארבעה מהווה מחיצה בין שתי חצרות, ולפיכך מערבין שניים ואין מערבין אחד; ובפחות מארבעה טפחים אין הוא מחיצה כלל, שכן פוסעים מעליו. עוד למדנו את ההבחנה בין מילוי ארעי, כקש ותבן, שאינו מבטל את המחיצה, לבין מילוי של קבע, כעפר וצרורות, המבטל את החריץ ומאחד את שתי החצרות לעירוב אחד.