עירובין, פרק ו', משנה ג'. המשנה עוסקת ב"אנשי חצר" - בני החצר שלכל אחד מהם בית פתוח אליה - שאחד מהם שכח להשתתף בעירוב. המשנה עצמה אינה מזכירה זאת במפורש, אך הגמרא מבארת שמדובר במי שביטל את רשותו בעקבות כך.
ביסוד הדברים: אדם שלא השתתף בעירוב יכול בשבת לתת את רשותו בחצר לאחרים, כדי שיוכלו הם לטלטל בה. הוא עצמו, לעומת זאת, אינו יכול לטלטל מביתו לחצר.
"ששכח אחד מהן ולא עירב" - ביתו אסור לו ולהם:
אף שמסר את זכויותיו בחצר, הטלטול מביתו אסור - לו עצמו בוודאי, שכן בכך היה חוזר בו מן הביטול שעשה, אלא גם להם: אף הם אינם יכולים לטלטל מביתו אל החצר. הטעם הוא שהתנא של משנתנו סובר, כי מי שמבטל ואינו מפרש - אין אנו מניחים אלא שביטל את הרשות שיש לו בחצר, ולא את השליטה שיש לו בביתו, אלא אם כן אמר זאת במפורש. לפיכך נשאר ביתו אסור בטלטול, לו ולהם.
"ושלהם מותרין לו ולהם":
באותו מקרה עצמו, שבו ביטל את רשותו בחצר, הטלטול מבתיהם אל החצר מותר לשניהם:
להם - שהרי קיבלו ממנו את ביטול הרשות, ולפיכך רשאים להשתמש בחצר ולטלטל מבתיהם אליה.
לו - אף הוא יכול לטלטל מבתיהם אל החצר, מכיוון שהוא נחשב אורח בביתם.
"נתנו לו רשותן - הוא מותר והן אסורין":
עתה מדובר במקרה ההפוך: אותו אדם ששכח לעירב לא ביטל את רשותו, אלא שאר בני החצר ביטלו את רשותם אליו. במקרה זה הוא מותר לטלטל מביתו אל החצר, שהרי ביטלו לו את רשותם, והם אסורים לטלטל מבתיהם אל החצר, שהרי ביטלו את רשותם בה. ההלכה היא שאף מביתו אינם רשאים להוציא אל החצר.
לכאורה יש להקשות: והרי למעלה נאמר שכאשר הוא ביטל רשות, יכול היה להוציא מבתיהם לחצר מדין אורח? אלא שאדם אחד ייחשב אורח אצל אנשים אחרים, אך אין אומרים שאנשים רבים ייחשבו אורחים בביתו של אדם אחד. הכיוון ההפוך אינו עובד.
"היו שנים - אוסרין זה על זה":
מה יהיה אם שני אנשים שכחו לעירב, ושאר בני החצר שעירבו אמרו להם: אנו נבטל את רשותנו לכם, כדי שתוכלו לטלטל בחצר? המשנה קובעת שהם אוסרים זה על זה, כלומר שביטול זה אינו מועיל. הטעם: כיוון שלכל אחד מן השניים נשארה רשותו, והם עצמם לא עירבו ואף לא ביטלו רשות, הרי רשותם אוסרת אותם זה על זה - והם כשני אנשים בחצר שלא עירבו ולא ביטלו רשות. לפיכך, אף שהאחרים שעירבו ביטלו להם את רשותם, אין ביטולם מועיל.
הגמרא מוסיפה שאף אם לאחר מכן מבטל אחד משני אלו את רשותו לחברו, אין הדבר מועיל: שבשעה שהמערבים ביטלו להם את רשותם היה הביטול חסר תוקף, ולפיכך הוא נשאר חסר תוקף.
לסיכום: המשנה מסיימת בכלל הדברים:
יחיד - נותן רשותו לשאר בני החצר שלא עירב עמם, ואף נוטל רשות מהם אם ביטלו לו את רשותם.
שנים - נותנין רשות, ויכולים לבטל את רשותם לשאר בני החצר שעירבו, וביטול זה מועיל; אך אין נוטלין רשות, ואינם יכולים לקבל רשות מן המערבים המבקשים לבטל להם.
וטעם הדבר, כפי שנתבאר: כיוון שהמקבלים לא עירבו ולא ביטלו רשות, הרי הם אוסרים זה על זה. רשויותיהם ויכולתם לטלטל בחצר, והשליטה שיש להם בה, גורמות שכל אחד מהם אוסר על חברו, והם נשארים כשני אנשים שלא עירבו. לפיכך אין קבלת הרשות מן האחרים מועילה להם כלל.