עירובין, פרק ד', משנה ג'. המשנה עוסקת במי שיצא חוץ לתחום ברשות - כלומר, בהיתר מצד ההלכה.
מהם המקרים שבהם יוצא אדם ברשות?
היוצא להעיד שראה את הלבנה החדשה לצורך קביעת ראש חודש - דבר שמותר לאדם לצאת בעבורו.
היוצא להציל אנשים מפני שריפה.
היוצא להציל מפני גיס בוזז - מקרים שחז"ל התירו בהם לצאת מפני הסכנה, או שכך נקבע בהלכה.
"ואמרו לו כבר נעשה מעשה":
לאחר שיצא, מודיעים לו שהעניין כבר טופל ואין בו צורך: הגיס עבר, השריפה כובתה, אחרים כבר העידו על ראש חודש וקידשוהו. אף על פי שבדרך כלל מי שיוצא חוץ לתחום אין לו אלא ארבע אמות, כאן, מאחר שיצא ברשות, אמרו חכמים שיש לו "אלפיים אמה לכל רוח" מן המקום שבו נודע לו שאין בו צורך.
"אם היה בתוך התחום - כאילו לא יצא":
ואם למרות יציאתו מתחומו המקורי, אלפיים האמה החדשות הנמדדות ממקום עמידתו חופפות לאלפיים האמה שמהן יצא - רואים אותו כאילו לא יצא כלל. הוא יכול לחזור לעירו המקורית ולהיות כאחד מאנשי אותה עיר, שיש לו אלפיים אמה לכל רוח מחוץ לעיר.
"כל היוצאין להציל חוזרין למקומן":
המשנה מבארת שיסוד הקולא הזו נלמד מקולא נוספת שמצאנו: כל מי שיוצא חוץ לתחומו כדי להציל אחרים, מותר לו לחזור למקומו. ובפרטות: אף אם יצאו עם כלי נשקם, מותר להם לחזור ולהביאם עמם. הרי לנו שכשמדובר ביוצאים להציל נפשות, מקילים חכמים במידה מרובה, עד כדי היתר החזרה עם כלי הנשק.
לסיכום: מכוח קולא זו התירו לו אלפיים אמה מן המקום שבו נודע לו שאין בו צורך; וכל עוד אלפיים אמה אלו חופפות לאלפיים האמה המקוריות שלו, רשאי הוא לחזור אל תוך העיר ולהיות בה כאחד מבני העיר, ולקבל אלפיים אמה משפת העיר.