עירובין, פרק ג', משנה ג'. המשנה שלפנינו דנה במקום הנחת העירוב: באילו מקומות מועילה ההנחה ובאילו מקומות אין העירוב תקף, ובראשם הנחת העירוב באילן.
הנחת העירוב באילן:
המקרה שלפנינו: אדם קבע את מקום שביתתו - הנקודה שסביבה יימדדו לו אלפיים אמה לכל עבר - על הקרקע שליד האילן, וקרקע זו רשות הרבים היא, ואת העירוב הניח באילן עצמו. אם הניחו למעלה מעשרה טפחים ורוחב האילן ארבעה טפחים, אין העירוב עירוב. הטעם: על האדם להיות מסוגל לגשת אל עירוב התחומין שלו ממקום שביתתו. כאן הוא עומד ברשות הרבים, ומקום העירוב - למעלה מעשרה טפחים וברוחב ארבעה - דינו רשות היחיד, ואין מוציאין מרשות היחיד לרשות הרבים בשבת, ואף לא בבין השמשות, שהוא הזמן שבו חל העירוב. מכיוון שאין ביכולתו לגשת אל העירוב בשעה שהוא חל, אין זה עירוב.
אולם אם הניח את העירוב באילן במקום שהוא למטה מעשרה טפחים, שאין דינו רשות היחיד, העירוב כשר. ואף שלמטה מעשרה טפחים ברוחב ארבעה דינו כרמלית, ומדרבנן אין מטלטלין מכרמלית לרשות הרבים, ונוסף על כך אסור מדרבנן להשתמש באילן בשבת - הרי לפנינו שני איסורי דרבנן. אלא שמשנתנו הולכת בשיטת רבי, הסובר שבבין השמשות, לצורך מצווה, מותר לעבור על שבות. ומכיוון שכל האיסורים כאן אינם אלא מדרבנן, והעירוב חל בבין השמשות, העירוב כשר.
הנחת העירוב בבור:
המשנה ממשיכה: הניח את העירוב בתוך בור, כשמבקש לקבוע את מקום שביתתו סמוך לבור, ואותו מקום שליד הבור כרמלית הוא, כמבואר בגמרא. אפילו היה הבור עמוק מאה אמה, שדינו בוודאי רשות היחיד, ואף שהאדם מבקש לשבות בכרמלית והעירוב מונח ברשות היחיד - העירוב כשר, מאותו טעם שהוזכר: הוצאה מרשות היחיד לכרמלית אינה אלא שבות מדרבנן, ובבין השמשות, לצורך מצווה, מותר להוציא מרשות היחיד לכרמלית.
נתנו בראש הקנה או בראש הקונדס:
הניח את העירוב בראש קנה גבוה או בראש מקל, "בזמן שהוא תלוש ונעוץ" - שנעקר מן הקרקע והוחזר אליה, ואינו צומח שם מחמת עצמו: אפילו גבוה מאה אמה, מכיוון שאין בראשו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים אלא דק מזה, אין דינו רשות היחיד, ו"הרי זה עירוב". ואף שהאדם עומד בסמוך לו ברשות הרבים ומבקש שתהא שביתתו שם, כיוון שאין בראש הקנה דין רשות היחיד, העירוב תקף.
המשנה מדייקת שהדבר תלוי בהיותו תלוש ונעוץ, שכן אילו היה גדל באדמה מחמת עצמו, לא היה מותר להשתמש בו בשבת: יש גזירה שמא יקטום חתיכה מן הקנה או מן המקל הגדלים מן האדמה, ונמצא עובר על איסור תולש בשבת. וכיוון שגזירה זו מחמת איסור תורה היא, אין להתירה אף בבין השמשות.
נתנו במגדל ואבד המפתח:
"נתנו במגדל ואבד המפתח" - הניח את העירוב בארון ואבד מפתחו, ונמצאת נמנעת ממנו הגישה אל העירוב בשעה שהוא חל בבין השמשות. כאשר מדובר בארון שנעילתו בחבלים, שניתן לחותכם בסכין, אין בכך אלא איסור דרבנן, שהרי זה מקלקל, ולפיכך "הרי זה עירוב" - שכן לא נזקק אלא לאיסור דרבנן בדרכו אל העירוב.
דעת רבי אליעזר:
רבי אליעזר חולק ואומר: "אם אינו יודע שהמפתח במקומו - אינו עירוב". כל שאין האדם יודע שמפתח המנעול מונח במקומו הראוי, כך שיוכל לפתוח בלא לחתוך את החבלים, אין זה עירוב. וטעמו, שרבי אליעזר סובר שאין הכלי משמש אלא לשימושו הרגיל: סכין נועדה לחיתוך אוכל בשבת, ואין חיתוך חבלים שימושה הראוי. לפיכך, לדעתו בהלכות מוקצה, אין להשתמש בסכין לחיתוך חבלים בשבת, ולא תהיה לו דרך לגשת אל העירוב אלא אם כן ידוע לו היכן המפתח.
אף שגם כאן מדובר בשני איסורי דרבנן בלבד - חיתוך החבלים האסור מדרבנן, וטלטול הסכין בשבת לשיטת רבי אליעזר - דווקא משום ששניהם מצטרפים יחד, אין להתירם אף בבין השמשות, ולפיכך אין ביכולתו להגיע אל העירוב.
לסיכום: במשנה זו למדנו את הכלל שעל האדם להיות מסוגל לגשת אל עירובו בבין השמשות, בשעה שהעירוב חל, וכי לצורך מצווה מותר לעבור לשם כך על שבות. מכאן: עירוב שהונח באילן למעלה מעשרה טפחים ברוחב ארבעה - פסול, שדינו רשות היחיד; ולמטה מעשרה - כשר; בבור עמוק - כשר, אף שהבור רשות היחיד והאדם שובת בכרמלית; בראש קנה תלוש ונעוץ שאין בראשו ארבעה טפחים - כשר, ובקנה הגדל מחמת עצמו - פסול משום גזירת תולש; ובמגדל שאבד מפתחו - כשר לדעה הראשונה, שחיתוך החבלים מקלקל הוא ואינו אלא מדרבנן, ולדעת רבי אליעזר פסול, משום שאין הסכין ראויה לשימוש זה.