עירובין, פרק א', משנה ג'. משנתנו דנה במידות הנדרשות בקורה - אותה קורה המשמשת היכר וסימן לכך שהמבוי אינו רשות הרבים.
לשון המשנה:
הקורה שדיברו עליה, כלומר זו שנזכרה בשתי המשניות הקודמות, צריכה לעמוד בשני תנאים:
"רחבה כדי לקבל אריח" - שתהיה רחבה דיה לקבל אריח על גבה, מעין חתיכת אבן או לבנה.
"בריאה כדי לקבל אריח" - שתהיה חזקה דיה להחזיק את האריח הזה בפועל.
מהו אריח?
אריח הוא חצי לבינה, ולבינה היא בדרך כלל שלושה טפחים - נמצא שרוחבו של האריח טפח וחצי. מכאן שדי בקורה שרוחבה טפח אחד, שכן די בכך כדי לקבל את האריח ולהחזיקו לאורכה.
במילים אחרות: אריח שרוחבו טפח וחצי ניתן להניחו על קורה שרוחבה טפח בלבד, כשהוא בולט רבע טפח מכל צד, ורוחב זה מספיק להחזיקו.
הסברת הגמרא:
הגמרא מוסיפה ומבארת כיצד נעשה הדבר למעשה: היו מקבעים את האריח במקומו על ידי מעט טיט שהיו מניחים מתחתיו לחיברו, ולצורך זה די היה בבליטה של רבע טפח מכל צד כדי לחזק את האריח על גבי הקורה. משום כך, קורה שרוחבה טפח - מספקת.
לסיכום: במשנה זו למדנו את שיעורי הקורה המשמשת היכר למבוי: עליה להיות רחבה ובריאה כדי לקבל אריח, שהוא חצי לבינה של שלושה טפחים, כלומר טפח וחצי. שיעורה של הקורה נקבע לטפח אחד, שכן האריח מונח לאורכה ובולט רבע טפח מכל צד, ובעזרת הטיט שמתחתיו הוא מתחזק ומתקבע על גבה.