עירובין, פרק ב', משנה ב'. במשנה הקודמת הצגנו את הרעיון של 'פסין לביראות' - ארבע זוויות ישרות (דיומדין) שהוקמו סביב המעיינות והבורות, כדי שעולי הרגלים, העולים בדרכם לירושלים לרגל, יוכלו להשקות את בהמותיהם. כל לוח מלוחות הזווית הישרה היה באורך אמה אחת ובגובה עשרה טפחים. עוד דנו שם במחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה בשאלה כמה מרווח מותר שיהיה בין הזוויות הישרות הללו: עשר אמות או שלוש עשרה אמות ושליש.
שאלת המשנה שלפנינו:
משנתנו דנה עד כמה ניתן לקרב את הזוויות הישרות אל הבאר. הבאר עשויה להיות גדולה למדי, ומשום כך עלול להיווצר רווח גדול בין הזוויות הישרות; השאלה היא עד כמה קרוב הן יכולות להיות אל הבאר עצמה.
"מותר להקריב לבאר, ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים ושותה":
מותר לקרב את הדיומדין אל הבאר, בתנאי שיישאר מקום מספיק לפרה להכניס את ראשה ורוב גופה לתוך הפסין ולשתות. הגמרא מביאה ברייתא הקובעת את השיעור: שתי אמות. כלומר, בכל צד צריך שיהיו שתי אמות בין מקום הדיומדין ובין המקום שבו מתחילה הבאר, כדי שתוכל הבהמה להכניס את ראשה ורובה ולשתות.
"מותר להרחיק כל שהוא, ובלבד שירבה בפסין":
בכיוון ההפוך אין הגבלה: מותר להרחיק את הפסין מן הבאר כמה שירצה ולפזרם, ובלבד שירבה בפסין - שיגדיל את כמות הקרשים הנדרשת. כפי שהזכרנו במשנה הקודמת, ניתן להוסיף קרשים: לפי רבי מאיר נדרש קרש בכל עשר אמות, ולפי רבי יהודה בכל שלוש עשרה אמות ושליש, וכך יש להמשיך ולהוסיף את הקרשים לפי הצורך.
לסיכום: משנתנו קובעת את שני גבולות המרחק של הפסין מן הבאר. לכיוון הקירוב - מותר לקרב, ובלבד שיישארו שתי אמות בכל צד, כדי שתוכל הפרה להכניס את ראשה ורובה לפנים ולשתות; ולכיוון ההרחקה - מותר להרחיק כל שהוא, ובלבד שירבה בפסין ויוסיף קרשים לפי השיעור שנחלקו בו רבי מאיר ורבי יהודה.