עירובין, פרק ט', משנה ב'. משנה זו עוסקת בשאלה מתי מותר להוציא כלים מן הבית אל החצר או אל הגג, אף שקיים חיבור בין חצר זו או גג זה לבין חצר אחרת או גג אחר.
העיקרון שביסוד המשנה:
כאשר יש פתח: שתי חצרות או שני גגות שלא עשו עירוב יחד, ויש ביניהם פתח - מותר להוציא כלים מן הבית אל החצר או אל הגג, ובלבד שלא יעבירם אל החצר האחרת או אל הגג האחר. אך בתחומו שלו - הדבר מותר.
כאשר אין פתח: כאשר אין פתח בין חצר לחצר או בין גג לגג, אלא הכול פרוץ לחלוטין כשטח אחד רצוף - אין להוציא חפצים מן הבית אף אל הגג או אל החצר שלו עצמו, משום שהמקום פרוץ ואזור אחד אוסר את חברו.
המקרה שבמשנה:
המשנה דנה במקרה שבו קיים פתח מצד אחד בלבד, ואילו הצד השני ישר ואין בו פתח כלל. מצב זה נוצר כאשר שטח גדול נפתח אל שטח קטן: מנקודת מבטו של השטח הקטן הכתלים נכנסים אליו במישרין ואין לו מזוזות פתח, ואילו לשטח הגדול נותרו כתלים משני צידי הפרצה אל השטח הקטן.
לשון המשנה: "גג גדול סמוך לקטן - הגדול מותר והקטן אסור" - בגג הגדול מותר להעלות כלים מן הבית, שכן יש לו צורת פתח; ואילו בגג הקטן אסור, שהרי אין לו פתח כלל, והוא נפתח כולו במישרין ובחלקות אל הגג הגדול.
וכן בחצרות: "חצר גדולה שנפרצה לקטנה - הגדולה מותרת והקטנה אסורה, מפני שהיא כפתחה של גדולה" - הגדולה מותרת מפני שיש לה כמין פתח, שכן נותרו לה כתלים משני צידי הפרצה אל החצר הקטנה, והפרצה נחשבת כפתחה של הגדולה; ואילו הקטנה אסורה.
דיוק הגמרא - פרצה שנפרצה בשבת:
הגמרא מעמידה את איסור השטח הקטן דווקא בפרצה שנפרצה לפני שבת. אך אם נפרצו המחיצות בשבת עצמה, ונמצא שהשטח הקטן נותר בלא צורת הפתח רק בשבת - הדבר מותר, שכן בכניסת השבת התחיל בהיתר.
חצר שנפרצה לרשות הרבים:
מכאן עוברת המשנה להלכה אחרת: חצר שכתלה נפרץ אל רשות הרבים - בין שאין שם כותל כלל, ובין שהפרצה גדולה מעשר אמות ושוב אין לה דין פתח - ואפילו נפל הכותל בשבת. בדין זה נחלקו התנאים:
רבי אליעזר: "המכניס מתוכו לרשות היחיד, או מרשות היחיד לתוכו - חייב" - חייב חטאת, ככל טלטול לרשות הרבים, שכן חצר הפתוחה לגמרי לרשות הרבים דינה כרשות הרבים, והוצאה זו אסורה מן התורה.
וחכמים אומרים: "מתוכו לרשות הרבים, או מרשות הרבים לתוכו - פטור" - לדעתם דין החצר ככרמלית, שהיא ביניים בין רשות היחיד לרשות הרבים, ואין לה דין רשות הרבים.
מסקנת הגמרא:
הגמרא מסיקה כי אין זה ביאור המשנה למעשה. אף רבי אליעזר מודה שאין לחצר כולה דין רשות הרבים, אלא דין כרמלית, והמחלוקת מצטמצמת למקום שבו נפלה המחיצה: רבי אליעזר סובר ששטח זה הוא 'צידי רשות הרבים', ודינם כרשות הרבים; וחכמים סוברים שצידי רשות הרבים, ובכללם אותו שטח שבו היה הכותל, אין דינם כרשות הרבים.
ואף שרבי אליעזר נוקט בלשון "מתוכו" - "מתוכו לרשות היחיד" - אין כוונתו מתוך החצר אלא ממקום המחיצה. הוא נקט לשון זו מפני שכך נקטו חכמים, המדברים על ההעברה מן המקום שבו היה הכותל אל רשות הרבים; ומאחר שהם השתמשו בלשון זו - אף שדבריהם מובאים אחר כך - נקט אף הוא כלשונם.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי שטח שיש לו צורת פתח מותר בהוצאה מן הבית אליו, ואילו שטח פרוץ לחלוטין אסור. גג גדול הסמוך לקטן, וחצר גדולה שנפרצה לקטנה - הגדולים מותרים, מפני שהפרצה כפתחם, והקטנים אסורים; וכל זה בפרצה שקדמה לשבת. עוד למדנו את מחלוקת רבי אליעזר וחכמים בחצר שנפרצה לרשות הרבים, ואת מסקנת הגמרא שהמחלוקת אינה אלא בדין 'צידי רשות הרבים' - מקום הכותל שנפל.