עירובין, פרק ח', משנה ב'. משנה זו דנה בשיעור, בכמות שיש להניח לצורך עירוב תחומין, ובה נלמד את הדעות השונות מהו אותו שיעור.
המשנה שואלת: "כמה הוא שיעורו?" - והתשובה: "מזון שתי סעודות לכל אחד". הרעיון שביסוד הדבר הוא שבהנחת שתי סעודות במקום מסוים מגלה האדם דעתו כי שם הוא קובע את שביתתו, שהרי שם מצויות סעודותיו.
מהן שתי הסעודות - מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה:
רבי מאיר: "מזונו לחול ולא לשבת" - השיעור נקבע לפי כמות המזון שהאדם אוכל בסעודת ימות החול, ולא לפי סעודת השבת.
רבי יהודה: "לשבת ולא לחול" - השיעור נקבע לפי כמות המזון שהאדם אוכל בשבת, ולא לפי ימות החול.
המשנה מעירה על שתי הדעות: "זה וזה מתכוונים להקל" - הן רבי מאיר והן רבי יהודה מבקשים לנקוט בשיעור הקטן מבין השניים, והמחלוקת ביניהם היא רק מתי סעודתו של אדם קטנה יותר:
לדעת רבי מאיר סעודת החול קטנה יותר, שכן בשבת המאכלים הטעימים מעוררים את תיאבונו של האדם והוא אוכל יותר, ואילו בימות החול אין סעודתו גדולה כל כך.
לדעת רבי יהודה הדבר הפוך: בשבת אוכל האדם שלוש סעודות, ולפיכך אינו אוכל הרבה בכל סעודה, ונמצא שסעודות השבת שלו קטנות יותר.
דרכו של רש"י בהבנת המחלוקת:
יש המבינים שהמחלוקת נוגעת לכמות הלחם שאדם אוכל בפועל. רבי מאיר סובר כי משום שהמאכלים בשבת טעימים, אוכל האדם לחם רב יותר בשבת, ולפיכך יש לקבוע את השיעור לפי אכילת החול, שהיא המקילה. רבי יהודה סובר כי דווקא משום שיש לאדם מאכלים נוספים בשבת, ממעט הוא באכילת הלחם, ולפיכך יש לקבוע את השיעור לפי השבת.
שיעורו של רבי יוחנן בן ברוקה:
רבי יוחנן בן ברוקה אומר: "מכיכר בפונדיון מארבע סאין בסלע" - שתי הסעודות נמדדות בכיכר לחם הנקנית בפונדיון (מטבע קטן), בשעה שארבע סאין של תבואה נמכרות בסלע (מטבע גדול). זהו החשבון:
ארבע סאין הן עשרים וארבעה קב, שכן כל סאה מורכבת משישה קב, ושש כפול ארבע - עשרים וארבעה.
הסלע מורכב מארבעים ושמונה פונדיונים.
נמצא שכל קב נמכר בשני פונדיונים, ולפיכך כיכר הנקנית בפונדיון עשויה מחצי קב של חיטים.
אולם הגמרא מבארת שיש להפחית מכך מחצית ולהעמיד את השיעור על רבע קב, מפני ההוצאות שנגרמות לחנווני - הטחינה, האפייה, העצים וכיוצא בזה. נמצא שהכיכר בפונדיון היא רבע קב, שהוא שיעור שש ביצים, וזו הכמות המהווה מזון שתי סעודות לדעת רבי יוחנן בן ברוקה.
שיעורו של רבי שמעון:
רבי שמעון אומר: "שתי ידות לככר משלוש לקב" - הוא מעמיד את הכיכר על שלוש כיכרות לקב. מכיוון שבקב עשרים וארבע ביצים, שליש הקב - הוא הכיכר שבה מדובר - הוא בשיעור שמונה ביצים. אך רבי שמעון נוקט "שתי ידות", כלומר שני שלישים מאותה כיכר, שהם חמש ביצים ושליש, וזהו מזון שתי סעודות לעירוב. רבי שמעון מקל בכך, שכן אף שסעודה שלמה היא שמונה ביצים - שליש קב שלם - במקרה של עירוב ניתן להקל ולצמצם את השיעור בשליש.
שיעורים נוספים הנלמדים מכיכר זו:
המשנה ממשיכה ומונה שיעורי הלכה נוספים המבוססים על אותה כיכר המהווה שתי סעודות, בכל דעה לפי שיטתה:
"חציה לבית המנוגע" - הנכנס לבית שיש בו נגע צרעת נטמא בעצמו מיד, אך בגדיו שעליו נטמאים רק אם שהה שם כשיעור הזמן שלוקח לאכול חצי מן הכיכר האמורה.
"וחצי חציה לפסול את הגווייה" - רבע מן השיעור המקורי הוא השיעור שבאכילתו נפסל גופו של האדם מלאכול תרומה. האוכל מאכל טמא בשיעור חצי חציה, שהוא רבע מן הכיכר האמורה, נפסל מלאכול תרומה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי שיעור עירוב תחומין הוא מזון שתי סעודות, המגלה את דעת האדם היכן שביתתו. נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה אם השיעור נקבע לפי סעודת החול או לפי סעודת השבת, וזה וזה מתכוונים להקל; רבי יוחנן בן ברוקה העמיד את השיעור על כיכר בפונדיון - רבע קב, שש ביצים; ורבי שמעון על שני שלישים מכיכר של שליש קב - חמש ביצים ושליש. לבסוף עמדנו על שיעורי בית המנוגע (חציה) ופסול הגווייה (חצי חציה) הנמדדים באותה כיכר.