עירובין, פרק ג', משנה ב'. משנה זו מפרטת את סוגי המאכלים שבהם ניתן להשתמש לעירוב תחומין, לעירוב חצרות ולשיתופי מבואות. אף שבחלק מן המאכלים הללו קיימות בעיות הלכתיות, בחלקם מותר להשתמש - ובחלקם לא.
המאכלים הכשרים לעירוב:
"מערבין בדמאי" - דמאי הוא תוצרת שנקנתה מעם הארץ, ואין ודאות אם הפריש ממנה מעשרות. אף על פי כן מותר להשתמש בה לעירוב, שכן הלכה היא שמותר להאכיל עניים דמאי. מאחר שכל אדם יכול להפקיר את נכסיו ולהיעשות עני, ואז יהיה מותר לו לאכול דמאי, הרי שאף העשיר יכול לערב בדמאי.
"ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו" - מעשר ראשון ניתן ללוי, ותרומת המעשר (עשירית מן המעשר, הניתנת לכהן) כבר הופרשה ממנו. עם זאת, התרומה הגדולה - אחד מחמישים, שהיה על הבעלים להפריש לכהן - לא הופרשה ממנו. אף על פי כן כשר הוא לעירוב, משום שמדובר במקרה שבו כלל לא התחייב בתרומה גדולה: המעשר ניטל בעודו בשיבולים, לפני מירוח הכרי (לפני שערמת התבואה יושרה והוחלקה). הנוטל את המעשר ראשון בשלב זה - אין המעשר חייב בתרומה גדולה.
"ובמעשר שני והקדש שנפדו" - מעשר שני שאמור להיעלות לירושלים, והקדש השייך לבית המקדש, שנפדו. ומה החידוש בכך? שאף אם לא הוסיף את החומש - התוספת של חמישית הנדרשת בפדיון (כרבע מן הקרן) - הפדיון תקף, שכן החומש אינו מעכב את פדיונם של מעשר שני והקדש.
"והכהנים בחלה ובתרומה" - הכהנים מערבים בחלה המופרשת מן העיסה ובתרומה הניתנת להם, שהרי מאכלים אלו מותרים להם באכילה.
המאכלים הפסולים לעירוב:
"אבל לא בטבל" - טבל הוא תוצרת שלא הופרשו ממנה כל התרומות והמעשרות. אין מערבין בו, ואף אם אין זה אלא טבל מדרבנן - כגון תוצרת שגדלה בעציץ ולא באדמה, שאינה חייבת בתרומות ומעשרות אלא מדרבנן.
"ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו" - כאן הכוונה שהתרומה הגדולה לא הופרשה, ובמצב שבו התבואה כבר התחייבה בה: המעשר ראשון ניטל וניתן ללוי לאחר מירוח הכרי, לאחר שערמת התבואה הוחלקה, ואז כבר התחייבה בתרומה גדולה. לפיכך, אף שהמעשר ראשון מצוי כבר בידי הלוי, עליו להפריש ממנו תרומה גדולה; וכל זמן שלא הפרישה - אין מערבין בו לא עירוב תחומין ולא עירוב חצרות.
"ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו" - אין הכוונה שלא נפדו כלל, אלא שהפדיון נעשה שלא כדין: מעשר שני שנפדה בחתיכת כסף שאין עליה צורת מטבע, והקדש שנפדה בקרקע ובמקרקעין - פדיון שאינו תקף.
השולח את עירובו ביד שליח:
המשנה מסיימת: "השולח עירובו ביד חרש שוטה וקטן, או ביד מי שאינו מודה בעירוב - אינו עירוב". אדם המבקש להניח את עירובו במקום מסוים, שיהיה מרכזו החדש בשבת ומשם ימדוד אלפיים אמה לכל רוח, אינו יכול לשלוח את העירוב ביד חירש אילם, שוטה או קטן, ואף לא ביד מבוגר בר דעת שאינו מאמין ברעיון העירוב. אין לסמוך לא על מי שאינו בר אחריות ולא על מי שאינו מודה בעירוב שיניח את העירוב במקומו.
"ואם אמר לאחר לקבלו ממנו - הרי זה עירוב" - אם מינה אדם אחר לקבל את העירוב מידיהם ולהניחו במקומו, העירוב תקף. אולם הגמרא מבהירה שאין הדבר תקף אלא כשראה בעיניו שהשליח הפסול אכן מסר את העירוב לאדם שמונה לקבלו ממנו. משראה שהעירוב נמסר לידי מי שמונה להניחו במקומו הראוי, יכול הוא לסמוך על כך שהממונה עשה את שליחותו כראוי.
לסיכום: במשנה זו למדנו את המאכלים הכשרים לעירוב - דמאי, מעשר ראשון שניטלה תרומתו, מעשר שני והקדש שנפדו, וחלה ותרומה אצל הכהנים - ואת הפסולים לעירוב: טבל (אף מדרבנן), מעשר ראשון שלא הופרשה ממנו תרומה גדולה לאחר שהתחייב בה, ומעשר שני והקדש שפדיונם נעשה שלא כדין. כן למדנו כי אין לשלוח את העירוב ביד חרש שוטה וקטן או ביד מי שאינו מודה בעירוב, אלא אם מינה אדם כשר לקבלו מהם ולהניחו במקומו.