לפנינו משנה ב' בפרק י' במסכת עירובין, והיא המשך ישיר למשנה הקודמת. שם עסקנו במי שמצא תפילין רבות בשדה, ואין בידו להכניס את כולן לרשות היחיד לפני צאת השבת. סיימנו והוספנו על משנתנו, שמכסה אותן במקומן וחוזר ליטלן לאחר השבת - אך זאת דווקא כאשר הסכנה המחייבת את הכיסוי נובעת מגזירת השלטון שלא להניח תפילין, שאז אסור שייראה אדם עם התפילין בידו.
בין גזירת השלטון לסכנת שודדים:
אולם אם הסכנה נובעת משודדים בלבד, אין מקום לכיסוי, שהרי מותר לו להיראות עם תפילין ואין חששו אלא מפני השודדים. במקרה כזה נוטל את כולן בבת אחת, והדרך היא שהולך מעט פחות מארבע אמות ועוצר, ושוב מעט פחות מארבע אמות ועוצר, ובאופן זה אין הוא עובר לעולם על איסור הוצאה מן התורה בשבת.
שיטת רבי שמעון:
רבי שמעון במשנתנו חולק על כך: "רבי שמעון אומר: נותנן לחברו וחברו לחברו עד שמגיע לחצר החיצונה". במקום שאדם אחד יעצור כל פחות מארבע אמות, מוסר הוא את התפילין לחברו, וחברו לחבר אחר, וכן הלאה - כך שאין אדם אחד מהלך עמן כלל. רבי שמעון חושש שאם נתיר לאדם ללכת פחות מארבע אמות, כדרך שאמרה המשנה הקודמת, עלול הוא לטעות ולהלך יותר מארבע אמות. לפיכך מעבירים אותן מזה לזה, עד שמגיעות לחצר החיצונה ביותר שהיא רשות היחיד, ושם ניתן להשאיר את התפילין בשבת.
"וכן בנו":
לא בתפילין בלבד אמר רבי שמעון כך, אלא "וכן בנו" - אף אם נולד לו בן בשדה ועליו להביאו אל האזורים המיושבים, נותנו לחברו, וחברו לחבר אחר, "אפילו מאה", עד שמגיעים אל הבית, אל המקום שאליו הם צריכים להגיע.
חבית של מים שיצאה חוץ לתחום:
רבי יהודה מוסיף הלכה נוספת בעניין אדם הנותן חפץ לחברו בשבת: "נותן אדם חבית לחברו וחברו לחברו אפילו חוץ לתחום". המקרה הוא באנשים התקועים מחוץ לתחום ונזקקים למים. הקלו עבורם והתירו שיישא אדם את החבית וייתננה לחברו, וחברו לאחר, ואחר לאחר, ואף על פי שהדבר מגיע אל מחוץ לתחום.
לכאורה, אין אדם רשאי ליטול דברים שהיו בתוך התחום ולהוציאם אל מחוץ לתחום. אולם הגמרא מבארת שמדובר בחבית של מים, שהחבית והמים שבתוכה שניהם הפקר, כלומר אין להם בעלים. ורבי יהודה, שאמר מימרא זו, סבר שחפצי הפקר אינם קונים שביתה - אין להם אלפיים אמה ממקומם, אלא כל המגביהם, קונים הם את תחומו של אותו אדם. לפיכך המגביה את החבית, תחומו באותה שעה הוא תחומם של המים שבחבית; ואצל האדם הבא - תחומו הוא הקובע, וכן הלאה, עד שהדבר מגיע אל מחוץ לתחום. ואין בכך פגם, שכן לכל אדם תחום אחר.
שיטת החולקים:
זו הייתה דעתו של רבי יהודה, אך אמרו לו שאין חבית זו של מים מהלכת יותר מרגלי בעליה, שהרי היא קשורה אל בעליה. וכפי שאמרנו, אין כאן בעלים ממשיים והחבית הפקר, אלא שדבריהם הולכים לשיטת רבי יוסי ברבי נורי לעיל במסכת, שאמר שחפצי הפקר קונים שביתה - יש להם אלפיים אמה ממקום הימצאם, ואינם יכולים לצאת מהם. על כן נוקטים בלשון שאין הם מהלכים יותר מן הבעלים, אף שאין כאן בעלים ממשיים: כוונת הדבר שרואים את החפץ כאילו יש לו בעלות משלו וכעין שביתה משלו, שהוא שובת בשבת במקום שבו הוא נמצא, ולפיכך אין הוא יכול לצאת ממנו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את שיטת רבי שמעון, שהעברת התפילין מיד ליד עדיפה על הליכה של פחות מארבע אמות, מחשש שיטעה האדם ויהלך יותר מכך, וכן הדין בבנו שנולד בשדה - אפילו במאה אנשים. עוד למדנו את דין החבית של מים שהיא הפקר: לרבי יהודה, חפצי הפקר אינם קונים שביתה ולפיכך מקבלים את תחומו של המגביהם, ואף מגיעים אל מחוץ לתחום; ולדעת החולקים, ההולכים בשיטת רבי יוסי ברבי נורי, חפצי הפקר קונים שביתה במקומם, ואין החבית מהלכת יותר מרגלי בעליה.