לפנינו פרק ט' של מסכת עירובין, משנה א'. משנה זו דנה ביחס שבין האזורים השונים שברחבי העיר - הבתים, החצרות, הגגות והשטחים הפתוחים - והאם מותר לטלטל מאזור אחד לחברו.
פותחת המשנה וקובעת: "כל גגות העיר רשות אחת" - כל גגות העיר נחשבים רשות אחת, אזור אחד, ומותר לטלטל מגג אל גג, אף על פי שתחת כל גג וגג נמצא בית אחר.
דעת רבי מאיר:
כפי שיתברר, זוהי דעתו של רבי מאיר, הסובר שהואיל ואין הגגות משמשים באופן קבוע, אין נוהגת בהם ההלכה של חילוק רשויות - אין אומרים שהם מחולקים באופן ברור בין בעלויות שונות.
לפיכך דינם כדין חצר: כלים שהיו בחצר בכניסת השבת - מותר לטלטלם בתוך החצר, ואין להוציא אל החצר את הכלים שבבתים שבה. אותם כלים ששבתו בחצר כל השבת, בהם מותר לטלטל. וכך הוא הדין אף בין הגגות: מותר לטלטל מגג אחד לגג אחר, כל עוד אין מוציאים אל הגג את כלי הבית.
"ובלבד שלא יהא גג גבוה עשרה או נמוך עשרה - דברי רבי מאיר":
רבי מאיר מוסיף סייג אחד: היתר הטלטול קיים בתנאי שאין גג אחד גבוה עשרה טפחים מחברו או נמוך ממנו עשרה טפחים. סייג זה הוא גזירה מחשש טעות, שכן אם יש הפרש של עשרה טפחים בין הגבהים - אף שכל הגגות רשות היחיד הם - עלול הרואה להשוות זאת לעמוד או מדף העומדים ברשות הרבים, שגובהם עשרה טפחים ורוחבם ארבעה על ארבעה טפחים, שדינם כרשות היחיד. הרואה אדם מטלטל בין גגות שגובהם שווה עלול לסבור שמותר לטלטל אף מן העמוד אל רשות הרבים שלמטה, או להפך, בלי להבין שיש הבדל מהותי בין השניים: בגגות הכל רשות היחיד, בשונה מעמוד העומד ברשות הרבים ודינו כרשות היחיד. מחמת חשש זה, כשקיים הפרש כזה בגובה שבין הגגות - אין לטלטל מזה לזה; אך בפחות מכך, הטלטול מותר.
דעת חכמים:
וחכמים אומרים: "כל אחד ואחד רשות בפני עצמו". חכמים חולקים וסוברים שכשם שתחת כל גג וגג יש בית נפרד, כך הגגות עצמם רשויות נפרדות ואזורים נפרדים, ואין לטלטל מזה לזה - אלא אם כן, כמובן, נעשה ביניהם עירוב. הדיון כאן הוא בלא היתר של עירוב.
דעת רבי שמעון:
רבי שמעון אומר: "אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפפות" - הגגות שבעיר, החצרות שבה והקרפפות, כולם רשות אחת ונחשבים אזור אחד. שלושת האזורים הם:
גגות - גגות בתי העיר.
חצרות - חצרות העיר.
קרפפות - שטחים אחוריים גדולים, המשמשים לאחסון עצים וכדומה, ובלבד שאין השטח הפתוח גדול מבית סאתיים, כלומר מן השטח שניתן לזרוע בו סאתיים תבואה, כגודל חצר המשכן.
אולם היתר זה נאמר דווקא בכלים ששבתו בתוכן - כלים ששבתו את השבת באותם אזורים - ולא בכלים שהתחילו את השבת בתוך הבית. כלים שהיו בבית בכניסת השבת, ואף אם הוצאו לחצר מכוח עירוב, אין לטלטלם מחצר לחצר או מן החצר לגג וכדומה, שכן דינם כ'כלי הבית' שנכנסו לשבת בבית.
לסיכום: במשנה זו נחלקו התנאים ביחס שבין אזורי העיר. לדעת רבי מאיר כל גגות העיר רשות אחת, מפני שאין בהם חילוק רשויות, ומותר לטלטל ביניהם את הכלים ששבתו שם - ובלבד שאין הפרש של עשרה טפחים בגובה שבין הגגות, מחשש שיטעה אדם וילמד מכך היתר לטלטל מן העמוד שברשות הרבים ולהפך. חכמים סוברים שכל גג הוא רשות בפני עצמה, ככל בית שתחתיו. ורבי שמעון מרחיב וקובע כי הגגות, החצרות והקרפפות שאינם גדולים מבית סאתיים - כולם רשות אחת, אך זאת רק לגבי הכלים ששבתו בתוכם, ולא לגבי כלים ששבתו בבית.