לפנינו משנה א' בפרק ג' של מסכת עירובין, הפותחת בדיון באילו סוגי מאכלים ניתן להשתמש לצורך יצירת עירוב. שני סוגי עירוב נידונים כאן: עירוב חצרות, שאותו עושים כדי שיהיה מותר לטלטל בחצר, ושיתופי מבואות - כאשר כמה חצרות נפתחות אל מבוי אחד, וכולן צריכות להשתתף יחד בשיתוף, על ידי הנחת מאכל במשותף, כדי שיהיה מותר לטלטל במבוי.
"בכל מערבין ומשתתפין":
"בכל מערבין ומשתתפין" - בכל סוג של מאכל אפשר ליצור עירוב חצרות או שיתופי מבואות. בהיקפו של כלל זה נחלקו הראשונים:
יש מן הראשונים המבינים כי הכלל "בכל מערבין" מתייחס דווקא לעירובי תחומין, ואינו כולל עירובי חצרות, שכן עירובי חצרות אינם נעשים אלא בפת - בלחם ולא בסוג מאכל אחר.
ראשונים אחרים מבינים כי אף עירובי חצרות בכלל הדברים, ולא עירובי תחומין בלבד.
"חוץ מן המים ומן המלח":
"חוץ מן המים ומן המלח" - מים ומלח יוצאים מן הכלל, לפי שאינם נחשבים מזון ואינם מזינים, והעירוב צריך להיות דבר המזין. הגמרא מציינת כי אף שהמשנה נקטה "חוץ" מאלה בלבד, ישנם דברים נוספים הנכללים באותו יוצא מן הכלל, כגון פטריות וכמהין, שאף להם אין מעמד של מזון.
הרחבת הדיון לתחומי הלכה נוספים:
מאחר שהמשנה עוסקת בשאלה אילו מאכלים נכללים בגדר מזון, היא מרחיבה את הדיון לשני תחומים נוספים בהלכה:
"הכל ניקח בכסף מעשר, חוץ מן המים ומן המלח" - המעלה את כספי המעשר השני לירושלים אינו רשאי להשתמש בהם אלא לצורך אוכל; לפיכך כל סוג של אוכל נקנה בכספי מעשר שני, מלבד מים ומלח.
"הנודר מן המזון, מותר במים ובמלח" - הנודר שלא לאכול מזון, אף שנדרו כולל את כל סוגי המאכלים, מותר לו במים ובמלח, כיוון שאינם נכללים במונח 'מזון'.
"מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה":
"מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה" - אפשר לעשות עירוב עבור נזיר באמצעות יין, אף על פי שהוא עצמו אסור בשתייתו, ועבור ישראל שאינו כהן באמצעות תרומה, אף על פי שאין הוא יכול לאכלה. הטעם: מאחר שמאכלים אלו ראויים לאכילה אצל אחרים, די בכך. ואולם רבי שמעון חולק ואומר: "בחולין" - מי שאינו כהן אינו עושה עירוב אלא בחולין, בדבר שהוא עצמו יכול לאכול, ולא בדבר האסור לו, כגון תרומה.
הנחת עירוב במקום שאין הכהן יכול להיכנס אליו:
המשנה מציגה כעת מושג הנקרא 'בית הפרס': שדה שהיה בו קבר, והקבר נחרש במחרשה. החשש הוא שהמחרשה פיזרה בשדה עצמות מן הקבר, ואף עצם בגודל שעורה מטמאה במגע. לפיכך קיים חשש שעד מאה אמה לכל כיוון תימצא בשדה עצם, ואין הכהן רשאי להיכנס לבית הפרס.
ומאחר שאין הכהן יכול להיכנס לשם, מתעוררת השאלה האם ניתן להניח שם את העירוב. המשנה קובעת שאפשר, ובלשונה: "ולא כהן בבית הפרס". וכיצד ייתכן הדבר, אם אין הכהן יכול לגשת אל העירוב? מבארת הגמרא כי קיימת דרך שבה יכול הכהן להיכנס לבית הפרס: אם הוא מנפח את העפר לפניו והולך בזהירות רבה, ובודק שאין שם עצם, מותר לו להלך שם. נמצא שביכולתו לגשת אל העירוב המונח בבית הפרס.
רבי יהודה מרחיק לכת עוד יותר ואומר: "אפילו בבית הקברות" - אף בבית הקברות עצמו יכול הכהן להניח את עירובו, "מדשיכול לילך לחוץ ולחזור". הטעם: אף לשם יכול הכהן להיכנס בפועל, על ידי יצירת חציצה - מחיצה בינו לבין הקברים, החוסמת את הטומאה מלבוא עליו. לפיכך יוכל להיכנס, ליטול את העירוב ולאכלו אם יצטרך, ומשום כך העירוב תקף אף עבור כהן בבית הקברות.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי בכל מאכל מערבין ומשתתפין, למעט מים ומלח שאינם בגדר מזון (וכן פטריות וכמהין), ומדין זה הורחב הדיון לכספי מעשר שני ולנודר מן המזון. עוד למדנו שמערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה, לפי שהמאכל ראוי לאחרים, ורבי שמעון חולק ומצריך חולין. לסיום עמדנו על הנחת העירוב במקום שהכהן מתקשה להיכנס אליו: בבית הפרס - שכן ביכולתו להיכנס בניפוח העפר ובבדיקה; ולדעת רבי יהודה אף בבית הקברות - שכן ביכולתו להיכנס על ידי חציצה החוסמת את הטומאה.