עירובין, פרק ב', משנה א'. פרק זה מציג בפנינו את המושג של עשיית מחיצה בעזרת קירות מינימליים ביותר. דבר זה נעשה במיוחד סביב מעיינות ובורות מים, כדי לאפשר לעוברי דרכים, ובעיקר לעולי הרגלים העולים לירושלים, להשקות את בהמותיהם בדרכם.
הבעיה הייתה שהדרכים הציבוריות הללו נחשבו רשות הרבים, בעוד הבורות, המעיינות והבארות נחשבו רשות היחיד - ונמצא ששאיבת המים והוצאתם מרשות היחיד לרשות הרבים אסורה. לפיכך היה צורך להקיף את הבאר במחיצה מינימלית, וחכמים הקילו בכך והתירו כמה צורות מחיצה מצומצמות מאוד, שאותן נלמד עתה במשנה.
דעת רבי יהודה בלשון המשנה:
"עושין פסין לביראות" - מותר לעשות פסים, כלומר קרשים, סביב אותן בארות ומעיינות. וכיצד? "בארבעה דיומדין, נראין כשמונה" - ארבעה פסים כפולים, העשויים כארבע זוויות ישרות של תשעים מעלות זו מזו, אחת בכל פינה, היוצרות ריבוע. הם נראים כשמונה, משום שכל זווית ישרה מורכבת משני קרשים, וארבע זוויות עולות לשמונה קרשים. כל אחד מהם בגובה עשרה טפחים וברוחב אמה, ונמצא שכל קרש מתפשט אמה לכל כיוון. "דברי רבי יהודה".
דעת רבי מאיר:
רבי מאיר אומר: "שמונה נראין כשנים עשר" - נדרשים שמונה קרשים הנראים כשנים עשר. כיצד? "ארבעה דיומדין וארבעה פשוטין" - ארבעת הפסים הכפולים שבפינות, שהם שמונה קרשים, ועוד ארבעה קרשים בודדים הניצבים בין הזוויות הישרות, וסך הכול שנים עשר. וכל אחד מהם רוחבו אמה וגובהו עשרה טפחים.
ובמידותיהם מפרטת המשנה:
"גבהן עשרה טפחים" - גובהם עשרה טפחים.
"ורחבן שישה" - רוחבם שישה טפחים, שהם אמה.
"ועביין כל שהוא" - עוביים יכול להיות בכל שיעור שהוא.
שיעור הרווח שבין הפסים:
המחלוקת אם יש שמונה קרשים או שנים עשר תלויה במחלוקת נוספת: כמה רווח מותר שיהיה בין הקרשים, בין קרשי הזוויות ובין הקרשים האמצעיים? על כך אומרת המשנה: "וביניהן כמלוא שתי רבקות של שלוש שלוש בקר, דברי רבי מאיר", ולעומתו "רבי יהודה אומר של ארבע ארבע".
רבי מאיר: הרווח שבין הקרשים כשיעור שתי קבוצות של שלושה שוורים, סך הכול שישה שוורים. רוחבו של כל שור אמה ושני שלישי אמה, ושישה שוורים כאלה עולים לעשר אמות.
רבי יהודה: שתי קבוצות של ארבעה שוורים כל אחת, ובחשבון זה יוצא שיעור של שלוש עשרה אמות ושליש.
המשנה מוסיפה פרטים בשיעור רוחבן של קבוצות הבקר: "קשורות ולא מותרות" - קשורות זו לזו ואינן רפויות, ובאופן זה מתאפשרת מדידה מדויקת. וכן "אחת נכנסת ואחת יוצאת" - האחת בדרכה פנימה והאחת בדרכה החוצה, ולפיכך נדרש מקום רב יותר. סך המקום, כפי שמבארת הגמרא, הוא עשר אמות לדעת רבי מאיר ושלוש עשרה אמות ושליש לדעת רבי יהודה.
הקשר שבין שתי המחלוקות:
הגמרא מקשרת בין שתי המחלוקות - אם נדרשים שמונה קרשים או שנים עשר, ומהו שיעור הרווח - באופן הבא: אם הרווח שבין הקרשים הוא עשר אמות או פחות, אף רבי מאיר, שהצריך שנים עשר קרשים, מודה שאין צורך בקרשים האמצעיים, ודי בארבע הזוויות הישרות. ומאידך, אף רבי יהודה מודה שאם הרווח הוא שלוש עשרה אמות ושליש או יותר, יש להוסיף את הקרשים הנוספים כדי לצמצם את הרווח, שכן זהו הרווח המקסימלי המותר בין הקרשים.
נמצא שאין המחלוקת ביסודה בשאלה אם נדרשים שנים עשר קרשים או שמונה, אלא בשיעור שבין עשר אמות לשלוש עשרה אמות ושליש: כאשר הרווח מצוי בתחום זה - האם יש להוסיף את הקרש הנוסף כדי לצמצמו, או שאין בכך צורך.
לסיכום: במשנה זו למדנו את היתר הפסין סביב הבארות, שנועד לאפשר לעולי הרגלים להשקות את בהמותיהם אף שהבאר רשות היחיד והדרך רשות הרבים. עמדנו על דעת רבי יהודה - ארבעה דיומדין הנראים כשמונה, ועל דעת רבי מאיר - שמונה הנראים כשנים עשר, ארבעה דיומדין וארבעה פשוטין, בגובה עשרה טפחים, ברוחב אמה ובכל עובי שהוא. וכן על שיעור הרווח שביניהם - עשר אמות לרבי מאיר ושלוש עשרה אמות ושליש לרבי יהודה - ועל ביאור הגמרא, שכל המחלוקת אינה אלא בתחום שבין שני השיעורים הללו.